כמעט שלוש שנים לאחר נפילתו של סמל עמיחי שמעון רובין הי"ד בקרבות שמחת תורה, ישי רובין ממשיך לספר את סיפור חייו של בנו.

לא רק את רגעי הגבורה בשדה הקרב, אלא גם את עולמו הפנימי, את עבודת המידות ואת הרגישות האנושית שאפיינה אותו מילדות.

בריאיון לערוץ 7 הוא מתאר דמות של לוחם אמיץ, שראה תמיד את האדם שמולו, ובחר להקדיש את חייו לנתינה ולעשייה.

כל תרומה הופכת את הערכים שעמיחי חי למענם למציאות חיה. לחצו כאן>>>

עמיחי, מספר אביו, היה בנם השלישי מתוך שמונה ילדים וגדל בעכו, שם הקימה המשפחה את הגרעין התורני לפני קרוב לשלושה עשורים. "עמיחי ניחן מגיל צעיר ברגישות מיוחדת כלפי הזולת. הוא תמיד היה במרכז החברה, אבל תמיד ידע להסתכל גם על מי שנמצא בצד. במחברת שלו הוא כתב משפט שהפך בעינינו למוטו של חייו: 'לשים לב קודם כול לאדם שמולי'".

לדבריו, אותה רגישות לא הייתה תכונה מולדת בלבד, אלא פרי עבודה פנימית ממושכת. "עמיחי עבד מאוד על המידות שלו. אם הייתה לו נטייה להקפיד או לכעוס, הוא התאמץ לתקן אותה. בסופו של דבר לא היה כמעט חייל במחלקה שלא הרגיש שעמיחי היה שם בשבילו - במילה טובה, בעזרה או בסחיבת האלונקה, למרות שהוא עצמו נשא את הפק"ל הכבד של הנגב".

בהמשך השיחה משחזר רובין את הקרב בבסיס בשמחת תורה. עם תחילת מתקפת המחבלים הוכנסו עשרות חיילים לחדר האוכל הממוגן, אך זמן קצר לאחר מכן התברר שמדובר בחדירת מחבלים. "כשפגע טיל RPG בפתח חדר האוכל והדלת קרסה, עמיחי היה מהראשונים שתפסו את הנשק ויצאו להילחם. הוא הגיע יחף, עם הנגב וארגז תחמושת אחד בלבד".

במשך כשעתיים, מספר האב, עמד עמיחי בעמדתו והמשיך לירות למרות שנפצע שוב ושוב. "הוא ספג רסיסים במספר מקומות, ובהמשך גם נפצע קשה ברגל. כשקראו לו לסגת כי הוא פצוע, הוא צעק, 'אתם מפריעים לי לקו הירי', והמשיך להילחם. אחר כך פגע בו כדור סמוך לעין, שלימים התברר שפגע גם במוח, וגם אז הוא המשיך להילחם עוד דקות ארוכות. אי אפשר להבין מאיפה הגיעו הכוחות האלה. בסופו של דבר רימון שהתפוצץ לידו הוא שהכריע אותו".

אחרי ימי השבעה גילתה המשפחה מחברות שבהן כתב עמיחי מחשבות, סיכומי שיעורים ודברי תורה. אחד המשפטים שנחרתו בליבם נכתב לאחר אימון צבאי: "חייבים לדעת מהשנייה הראשונה שלא משנה מה - אנחנו הולכים לנצח". משפט נוסף, "לשים לב קודם כול לאדם שמולי", הפך בעיני בני המשפחה לצוואה ערכית. "ידענו שככה הוא חי, אבל כשראינו את זה כתוב באופן כל כך בולט הבנו שזה היה יסוד החיים שלו. זה המסר שאנחנו מנסים להעביר לכל מי שפוגש את הסיפור שלו".

רובין מספר כי לאחר שנקבע מותו המוחי של עמיחי העלו הרופאים את האפשרות לתרום את איבריו. "הרופא אמר לנו לקחת זמן לחשוב, אבל אני ואשתי הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו מיד, 'רגע, זה עמיחי'. לא הייתה לנו שום התלבטות. אחרי בירור הלכתי קצר אמרנו כן". לדבריו, חמישה בני אדם זכו לחיים חדשים בזכות תרומת האיברים. "זו תחושה מטלטלת, אבל גם שמחה גדולה. אתה יודע שמישהו חי בזכותו".

מתוך הרצון להמשיך את דרכו של עמיחי הקימה המשפחה, יחד עם מכינת אבנר בעכו, את "משכן עמיחי" - בית מדרש הפועל בבית הכנסת האשכנזי המרכזי בעיר. "זה מקום שגדלתי בו, מקום שעמיחי הסתובב בו. יש בו חיבור של תורה, ציונות, אהבת הארץ ומנהיגות. אנחנו רוצים שממנו תצמח הנהגה חדשה לדור הצעיר, ברוח הערכים שעמיחי חי לפיהם".

לקראת סיום הריאיון מדגיש רובין כי הגעגוע לבנו אינו פוחת, אך לצד הכאב בחרה המשפחה להמשיך בעשייה. "הגעגוע קורע את הלב, והחוסר קורע את הלב. אבל בסוף אתה צריך להחליט לאן אתה לוקח את הכוחות. אנחנו בחרנו לקחת אותם לעשייה משמעותית. אין דרך טובה יותר להמשיך את דרכם של הלוחמים הגיבורים שלנו מאשר באמצעות מיזמים של תורה, ציונות והנהגה. כשאני רואה מאות אנשים שבוחרים להיות שותפים לזה, אני מרגיש שעמיחי ממשיך להשפיע גם היום".

תרומה אחת. השפעה לדורות. הצטרפו למשימת ההנצחה והעשייה של משכן עמיחי. לחצו כאן>>>