רויטל סמוטריץ', רעייתו של שר האוצר ויו"ר מפלגת הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ', מתארחת באולפן ערוץ 7 לשיחה פתוחה על שגרת החיים הלא שגרתית, על ההתמודדות עם פציעת בנה ועל על המאבק הרפואי השקט במחלה השקופה שכמעט שיתקה אותה.
סמוטריץ' מעדיפה בדרך כלל להתמקד בבית פנימה. היא אם לשבעה וסבתא לנכד ומעדיפה לעסוק בענייניה ולחשוף מעט מאוד בטורה האישי בעיתון "פנימה".
בפתח השיחה היא מבקשת לעסוק ב"שגרה" לצד אישיות מאוימת ברמה הגבוהה ביותר שהפכה את הבית בקדומים למבצר מאובטח. היא משחזרת כיצד בפתח אחד המבצעים הצבאיים של צה"ל היא מצאה את עצמה מפונה מביתה באישון לילה ואפילו לא ידעה לאן. "בצלאל כמובן לא היה בבית - וזה לא משהו חריג - כי זה היה יום של קבינט. אני מתחילה לשאול שאלות, לנסות להבין מה קורה ולאן הולכים - ולא ממש מקבלת תשובות. תוך כדי השיחה מתחילה אזעקה, הילדים מתעוררים בבכי ורצים אלי אנחנו נכנסים לממ"ד ואני מתחילה להסביר להם שאנחנו חייבים לארוז ולעזוב", היא משחזרת.
"הילדים התווכחו", מוסיפה סמוטריץ'. "הם ממש לא רצו לעוזב. למחרת הקטנה היתה אמורה להיות אמא של שבת בגן, לאחד הבנים הייתה מתוכננת שבת כיתה, ואצל ילדה אחרת יום הולדת. הילדים הגדולים לא היו בבית. וכך פשוט התחלנו לארוז".
המעבר החד מהחיים הקהילתיים למציאות של "נהיגה מבצעית" ונדודים בין בתי מלון הציב בפניה אתגר אימהי מורכב. "באמצע הלילה, עם ילדים קטנים, בנסיעה בלי לעצור ברמזורים, אנחנו מגיעים למלון בירושלים ואז מתחיל סרט שלם. מדי כמה ימים העבירו אותנו ממלון למלון כי הוגדרנו מאויימים. כמעט ולא ראינו את בצלאל באותם ימים. הוא היה עסק בלנהל מלחמה ואני הייתי עסוקה במלחמה מסוג אחר - לייצר תחושת ביטחון לילדים בסיטואציה בלתי אפשרית - כשהם בלי חברים, יש אזעקות כל הזמן ואין להם לאן ללכת. עד שהתרגלו למלון אחד כבר עברו הלאה".
לאחר שבועיים מורכבים הגיעה ההודעה על החזרה הביתה, אך רויטל מדגישה כי החזרה לשגרה הייתה מלווה במשקעים פסיכולוגיים לא פשוטים עבור המשפחה. "החזרה הביתה הייתה פתאום קשה מאוד. כי המקום הוגדר לא בטוח ואז צריך להחזיר את תחושת הביטחון. לאט לאט התאקלמנו בחזרה".
בפינוי הבא היא כבר הייתה מתורגלת. זה התרחש במבצע "שאגת הארי" בערב פורים. הפעם זה היה יותר מסודר כי סמוטריץ' ידעה בדיוק עם מה היא הולכת להתמודד.
אבל כאן לא הסתיימו האתגרים. במהלך הלחימה בלבנון נפצע קשה הבן בניה. רויטל נזכרת באותו יום שישי במלון, שהחל בניסיון לייצר שגרה לילדיה - והסתיים בדרמה רפואית משפחתית. "הקב"ה ראה שאני יודעת איך להתמודד עם הפינוי והחליט שעולים קומה באתגרים. הבן של בניה נפצע בלבנון. אני שומעת מהחדר את הטלפון מצלצל והבן שלי מספר שבניה התקשר. אני מנסה לחזור לבניה והוא לא עונה. בודקת אם הייתה ממנו שיחה ורואה שהתקשרו ממספר אחר אבל לא מהטלפון שלא. אני חוזרת למספר הזה כמה פעמים ולא זוכה למענה. בשלב הזה התקשרתי לבצלאל ואמרתי לו 'משהו לא בסדר'. תוך כדי הבירור אשתו של בניה התקשרה והודיעה שהוא נפצע".
בעוד בעלה היה באותם רגעים בניחום אבלים רויטל שהיתה במלון לבדה נדרשה לקבל החלטה קשה שעד היום מייסרת את מצפונה - אך מעידה גם על גודל האחריות המשפחתית שלה. "הייתי בחדר לבד עם ארבעה ילדים קטנים. אני מצד אחד רוצה להיכנס לאוטו ולנסוע לבניה - אבל אני לא יכולה. אנחנו מתקרבים לשבת ואני מבינה שבניה פצוע קשה. אם נצא לדרך כולנו לא נספיק לחזור לפני שבת ונצטרך להישאר שם. אני יודעת גם אשתו יחד עם אביה נמצאים שם - והילדים שלי במלון לחוצים, דואגים לאחיהם, ואי אפשר להשאיר אותם לבד. אני מקבלת את ההחלטה, לדעתי, הגרועי בחיי, שאנחנו נשארים במלון ולא נוסעים לבניה לשבת. זו החלטה הגיונית מאוד אבל קשה מאוד - והיא אולי מייצגת את סיפור חיינו".
התחושה הקשה התעצמה כשגילתה שהשיחה שלא זיהתה - הייתה מבניה. "בדיעבד שוחחתי עם בניה והוא אמר שהעדיף להתקשר אלי כי אביו לא עונה לשיחות לא מזוהות. הוא גם לא רצה להלחיץ את אשתו אז בחר להתקשר אלי ואני לא עניתי".
לצד התחושות הללו היא מודה על הנס הגדול שנעשה לבנה. "נכנסו לו כמה רסיסים לגוף ונעצרו על סף מקומות משמעותיים שהיו יכולים להביא לתוצאה אחרת".
באומץ רב היא רויטל סמוטריץ' משתפת במאבקה הרפואי האישי במחלת הפיברומיאלגיה - מחלת כאב כרונית ושקופה, שכמעט והכניעה אותה תחת עומס המתח בשנים האחרונות. "הרבה שנים התמודדתי. אלא שבמלחמה לא הייתה לי את האפשרות לעצור. הגעתי למצב שכבר לא היה לי כוח להילחם. כל כך כאב לי, כל כך הייתי בדיכאון ובחוסר יכולת לקום. תפקדתי על ניוטרל במשך שנים ורק היום אני מבינה באיזה סיטואציה הייתי".
כחלק מתהליך הריפוי וההבראה שלה, היא קיבלה החלטה מודעת להוריד עומס, לקחת חופשה מניהול הגמ"ח היישובי ומפעילות החסד למען נשות המילואים ולהתמקד בבריאותה ובמשפחה. "קמתי לתחייה", הי מספרת.
היא מסכמת את השיחה במסר של אמונה לנשות ישראל. "אני מאחלת לכן הרבה כוח כי זה מה שאנחנו צריכות בדור הזה. יש לנו הרבה תפקידים במסע הגאולה הזה, לעתים בסיטואציה בלתי אפשרית, ואם הקב"ה שם אותנו כאן - אז כנראה שיש לנו את הכוחות ואנחנו יכולות".