יש רגעים שבהם גם מי שהתרגל לעמוד בלב הסערות, לעצימות פוליטיות, לביקורת ולמאבקים - עוצר לרגע ומתקשה להמשיך לדבר. כך בדיוק קרה לשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כשהשיחה גלשה אל אמו.

"כל מה שאני - זה בזכות אמא", הוא אומר, והקול נשבר. דקות ארוכות של ריאיון אישי הופכות למסע בין תחנות חייו - מהילד שעמד לבדו עם דגל ישראל בהפגנות בירושלים, דרך המעצרים, הרדיפות והמאבקים המשפטיים, ועד ללשכת השר ולתחושת השליחות שמלווה אותו עד היום.

מאחורי הדמות הציבורית המוכרת, בן גביר מתאר חיים שאין בהם כמעט מנוחה. הוא מספר על לילות שנגמרים רק בשתיים, בשלוש ולעיתים בארבע לפנות בוקר, על ארוחות בשעות לא שגרתיות ועל שגרת עבודה אינטנסיבית שאינה עוצרת לרגע.

"אלה חיים לא כל כך בריאים, ואני יודע שאני חייב להשתפר", הוא מודה, "אבל אלה חיים מאתגרים, מספקים, עם תחושת שליחות. אתה קם בבוקר ליום של שליחות - וזה ממלא אותך. זה מחזק אותך וממקד אותך".

אלא שהשורשים, לדבריו, נטועים הרבה לפני הפוליטיקה. הוא חוזר לבית הוריו במבשרת ציון, לבית שלא היה עשיר בכסף - אבל היה עשיר באהבה. "הם נתנו לי הכול", הוא אומר על הוריו, שושנה וצדוק. "הם פינקו אותי, עטפו אותי, ורק נתנו ונתנו. כל מה שאני - זה בזכות אמא".

ואז מגיע הסיפור שלא הכיר במשך שנים. כשהחל להיעצר בהפגנות בצעירותו, סיפר לו קרוב משפחה משפט ששינה את הכול: "אתה לא העצור הראשון במשפחה". בן גביר נדהם. "שאלתי, 'מי עוד היה עצור?', והוא אמר לי, 'אמא שלך'. לא האמנתי. אמא שלי הייתה בשבילי הילדה הכי טובה בעולם". רק לאחר מכן גילה כי בגיל 14 נעצרה אמו בידי הבריטים לאחר שסייעה לאנשי האצ"ל. שנים אחר כך, כשמונה לשר לביטחון לאומי, הובאה לידיו משירות בתי הסוהר תעודת האסירה שלה שנשמרה בארכיון המדינה. "זה היה רגע שלא אשכח לעולם. פשוט מדהים".

הוא מספר שהאהבה למדינה ולעם ישראל לא נולדה במקרה. "בבית תמיד חינכו אותנו לאהבת ישראל, לאהבת המולדת ולאהבת המדינה", הוא אומר. גם כאשר הבית היה מסורתי בלבד, עם קידוש בליל שבת ונסיעה לים בשבת בבוקר, משהו בו כבר החל לחפש דרך אחרת.

בגיל 14 הגיע להפגנה הראשונה שלו בירושלים. מולו עמדו מפגינות לבושות שחורים, והוא הגיע עם דגל ישראל כדי למחות נגדן. אלא שאז הבחין שהוא לובש חולצה זהה לשלהן. "התקשרתי לאבא ואמרתי לו, 'באתי להפגין נגדם ואני עם אותה חולצה'. הוא מיד עלה ממבשרת והביא לי חולצה אחרת". את אותו יום הוא זוכר עד היום - לא רק בגלל החולצה, אלא משום ששם, לדבריו, התחיל המסלול ששינה את חייו.

"לאט לאט התחלתי להיות פעיל", הוא מספר. "במקביל גם התחלתי להתקרב יותר לתורת ישראל, לקיום מצוות ולחיים של אמונה". לדבריו, מי שהוביל אותו לבחור בדרך הזו הייתה דווקא אמו. "אמרתי לה שאני חייב לעשות משהו אחרי שכל פעם שמעתי על עוד יהודי שנרצח. היא לא אמרה לי מה לחשוב. היא אמרה לי, 'תקרא, תלמד, תחקור, תגיע למסקנות שלך - ואני איתך'. זה היה החינוך שקיבלתי בבית".

לצד הפעילות הציבורית חושף בן גביר גם פרט אישי ומפתיע. "שיחקתי כדורגל בבית"ר", הוא מספר בחיוך. "אחי עד היום אומר לי שהייתי יכול להיות כוכב כדורגל. אמרתי לו, 'בסדר... נהייתי כוכב מסוג אחר'. היום גם מצטלמים איתי סלפי".

גם סיפור ההיכרות עם רעייתו אילה נשמע בעיניו כמו השגחה פרטית. הוא הגיע ללוות עצורים בבית המשפט, והיא הובאה לשם לאחר שסירבה לחתום על התחייבות שלא תחזור למאחז שממנו פונתה. "השוטרים אמרו לי, 'אתה לא מבין איזו עקשנית היא. היא לא מוכנה לחתום כי היא אומרת שהיא לא מוכנה להיות מורחקת מארץ ישראל'. באותו רגע אמרתי לעצמי, 'וואלה, זאת תהיה אשתי'. אחר כך הזמנתי אותה להמבורגר - ומשם הייתה היסטוריה".

אבל הדרך לשם לא הייתה פשוטה. בן גביר מתאר שנים של מעצרים, חקירות, כתבי אישום ומעקבים בלתי פוסקים. "רדפו אותי כמו עבריין הכי גדול במדינה", הוא אומר. "פתחו נגדי מאות תיקים, הגישו נגדי 53 כתבי אישום, ומתוכם זוכיתי ב-46. שמו עליי מעקבים, בלשים, שוטרים. השקיעו כל כך הרבה אנרגיות - ועל מה? עד היום אף אחד לא בא ואמר לי: 'בן גביר, עשינו לך עוול'".

אלא שגם כשהוא מדבר על המאבקים, הוא חוזר שוב ושוב לאמו. כשלא גויס לצה"ל, היא כתבה מכתב אישי לרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, וביקשה לדעת מדוע בנה אינו מגויס. "עד יומה האחרון היא האמינה שהוא עוד יענה לה", הוא מספר. "היא לימדה אותי להאמין באנשים, לאהוב אנשים. הבית שלנו היה בית של חיבוקים ונשיקות. אני תמיד אומר שאם אצליח לתת לילדים שלי רק עשרה אחוזים ממה שהיא נתנה לי - הם יהיו הילדים הכי מאושרים בעולם".

ברגע הזה הוא עוצר. עיניו מתמלאות דמעות. "היא לא זכתה לראות אותי שר", הוא אומר בשקט. "אבל היא כן זכתה לראות אותי עורך דין. והיום, כשאני מסתכל לאחור, אני חושב שיש רגעים שהייתי צריך לקחת בהם יותר סיכונים, רק כדי לראות אותה עוד פעם אחת מאושרת".