ההתפתחות הדרמטית במשפט נתניהו חרגה מזמן מהזירה המשפטית והפכה לאירוע פוליטי ומבני מכונן.
חשיפת כשלי המערכת, שיטות החקירה והאכיפה הבררנית לא רק מערערת את התיקים עצמם, אלא גם מייצרת שבר עמוק באמון הציבור הלאומי במערכות אכיפת החוק.
כשמתבוננים במבוי הסתום שאליו הגיעה הרפורמה המשפטית, ובשיתוק הכמעט מוחלט של נבחרי הציבור אל מול העריצות המשפטית, ניתן להבין שחזית המאבק סובלת מוואקום הנהגתי חריף. הציבור הלאומי חווה את המשפט הזה כפגיעה ישירה בחירותו ובבחירתו הדמוקרטית. אולם הדיון הציבורי נותר לכוד בתוך מלכודת דבש מוכרת: התגוששות פרסונלית מתישה בין הגנה אוטומטית על נתניהו לבין תקיפה אוטומטית מצד יריביו.
הימין הציבורי אינו זקוק לעוד שופר או למסבירים מטעם. הוא זקוק נואשות למיצוב רעיוני עמוק, כזה שמסוגל לקחת את הכעס הציבורי ולתרגם אותו לחזון אופרטיבי של חירות ושל שינוי מבני.
כדי לפרוץ את המבוי הסתום הזה, נדרש שחקן חיזוק אסטרטגי, הממוקם מחוץ לדיכוטומיה של "רק ביבי" או "רק לא ביבי", אך מחזיק באמינות היסטורית ורעיונית בלתי מבוטלת בסוגיה זו. במבט על השחקנים הקיימים, הדמות הבולטת שיכולה לאייש את המשבצת הזו היא משה פייגלין.
הסיבה לכך אינה קשורה לפוזיציה פוליטית עכשווית, אלא לעקביות רעיונית שנבחנה לאורך עשורים. פייגלין לא גילה את כוחה הדורסני של המערכת עם פתיחת החקירות נגד ראש הממשלה. טיעוניו נגד שלטון הפקידים הבלתי נבחרים והשימוש המערכתי בכוח המשפטי למטרות פוליטיות התגבשו כבר באמצע שנות ה־90, בימי הובלת תנועת "זו ארצנו", מול הסכמי אוסלו ומול גלי המעצרים של אותה תקופה. מי שמדבר על חירות הפרט ועל הגבלת כוחו של הממסד כבר שלושים שנה, מגיע לדרמה הנוכחית עם אמינות מובנית שהציבור מסוגל להקשיב לה.
האתגר האסטרטגי הנוכחי הוא להפקיע את הביקורת על המערכת המשפטית מהמרחב הפרסונלי ולהפוך אותה למאבק עקרוני על חירות האזרח מול כוחו הבלתי מוגבל של הממסד. הציבור הלאומי והליברלי בישראל בשל כיום להבין שתיקונים קוסמטיים לא יועילו, וכי נדרשת ארכיטקטורה שלטונית חדשה לחלוטין.
כניסה מנומקת של פייגלין לחזית הדיון הזה, לא כמגן אישי על נתניהו, אלא כמי שמציע ניתוח עומק חסר פשרות ופתרונות שורש, היא צו השעה עבור המחנה הלאומי. הדרמה במשפט נתניהו היא קריאת השכמה למערכת כולה, והוואקום הקיים ממתין למנהיגות שתדע להוביל את קו החזית הרעיוני הזה באחריות ובדיוק.