כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, הרב ניר יעקב מס, ראש ישיבת ההסדר "לב תל אביב - שיר לנריה", לא הסתפק בשליחת תלמידיו לשירות המילואים.
למרות שהיה כבר מחוץ למסגרת המילואים במשך שנים, הוא פנה מיוזמתו לצה"ל, הציע את ניסיונו המבצעי וביקש להתגייס. מאז הספיק לשרת מאות ימי מילואים, להיפצע בתאונה מבצעית ברצועת עזה, לאבד תלמידים ואת חתנו, ולחזור שוב ושוב לשדה הקרב.
בריאיון מקיף לפודקאסט ערוץ 7 הוא מספר כיצד נראו החודשים הארוכים בין עזה לבית המדרש, מדוע מבחינתו ראש ישיבה חייב להילחם לצד תלמידיו, כיצד התמודד עם האובדן הכבד, ומה עומד מאחורי תפיסת עולמו ביחס לגיוס חרדים, לתשעה באב ולדמותה של התורה בדור הגאולה.
"אני רואה בזה זכות עצומה", הוא אומר כבר בראשית השיחה. מבחינתו אין כאן הקרבה אישית יוצאת דופן אלא המשך טבעי של שליחותו החינוכית: "איש חינוך שמורה לתלמידיו ללכת, ותוך כדי לימוד התורה גם לצאת ולהשתתף במצווה הגדולה של עזרת ישראל מן הצר - אם נותנים לך את ההזדמנות, ברור שגם אתה צריך להיות שם".
כדי להסביר את תחושתו הוא מזכיר אמירה ששמע מרבו הרב יהושע ויצמן: "אם הרמב"ן היה זוכה להיות היום בארץ ישראל והיו נותנים לו את ההזדמנות להילחם על ארץ ישראל, בוודאי שהיה משלם כל הון בשביל הזדמנות כזאת. לכן ברור לי שגם כאיש חינוך וגם כדבר אמיתי, כשמצווה באה לידך ואתה יכול לקיים אותה - אם לא תעשה אותה, אז מה אומרת התורה שלך?".
בישיבת ההסדר שבראשה הוא עומד התמונה הייתה ברורה כבר בימים הראשונים של המלחמה. כ-80 אחוזים מהתלמידים והאברכים גויסו מיד. הרב מס עצמו כבר לא היה חלק ממערך המילואים, לאחר שבשנים קודמות שוחרר מהשירות. במשך שנים שירת בפלס"ר 667, ובמהלך שירותו הכיר לוחמים שלימים חלקם נפלו בקרב, ובהם יוסי הרשקוביץ שהיה חלק מהצוות שלו במשך שנים ארוכות.
עם פרוץ המלחמה לא המתין לזימון רשמי: "שלחתי לצבא את כל מה שאני יודע לעשות - נהיגה מבצעית, פריצה, כל הקורסים והניסיון שצברתי בסדיר ובמילואים - ושאלתי אם צריכים אותי".
התשובה הגיעה מהר מאוד. דווקא תחום הנהיגה המבצעית היה במחסור, והוא שובץ ליחידת הניוד של אוגדה 98. מאז, כמעט כל ימי המילואים שלו נעשו במסגרת אותה יחידה.
העבודה הייתה אינטנסיבית במיוחד. שעות ארוכות של נסיעות לילה, פעמים רבות בתנאי אבק קשים, כשהנהגים נוסעים זה אחרי זה לאורך צירים מבצעיים: "בלילות שלמים אתה נוסע בתוך חול ואבק, ובסוף אתה קונה מיומנות גבוהה מאוד".
בתחילת הלחימה שירתו ביחידה נהגים ותיקים שהגיעו מיחידות מובחרות כמו סיירת מטכ"ל, מגלן ושלדג. לאחר חודשים של לחימה, החלו הוותיקים להשתחרר והגיעו נהגים צעירים יותר - ואז אירעה התאונה שבה נפצע.
התאונה התרחשה באזור חאן יונס, על אחד הצירים המבצעיים. למרות חומרת הפגיעה, הוא מספר כי הצליח תחילה לחלץ את עצמו מן הרכב. רק לאחר מכן התברר שמצבו חמור יותר מכפי שסבר: "מהאמר חילצתי את עצמי, הוא בער כולו. אחר כך הייתי כמעט בלי הכרה. אחד הלוחמים סיפר לי שבשלב מסוים בכלל איבדתי את ההכרה, והרופאה חששה שיש לי פגיעת ראש. משם פינו אותי במסוק".
גם לאחר הפציעה, לא עלה בדעתו לסיים את השירות: "ברוך השם, יש רק להודות. עשינו סעודת הודיה, וכעבור שבוע וחצי כבר חזרתי. עוד קיבעו לי את הצלעות, והמ"פ שאל אותי אם אני בטוח שאני יכול".
הרב מתאר תחושה של מאבק פנימי: "יש כאבי פנטום שאומרים לך שאתה לא תצליח להגיע, שאתה תתפוצץ בדרך. ממש הרגשתי את זה, אבל הגעתי ליעד, ואז החלטתי להמשיך גם במשימה הזאת".
לצד השירות הצבאי, נאלצה הישיבה להמשיך להתקיים כמעט ללא תלמידיה. רובם גויסו, חלקם חזרו שוב ושוב לסבבי מילואים, ואחרים איבדו חברים לנשק. דווקא מתוך המציאות הזאת, אומר הרב מס, התחזקה אצלו ההערכה כלפי הציבור הדתי-לאומי.
"אני בדרך כלל אוהב לבקר את הציבור שלי - ביקורת חיובית, כדי להשתפר - אבל במלחמה הזאת מגיע לציבור הדתי-לאומי שאפו ענק". כמי שמסתובב בין היחידות הקרביות הוא רואה מציאות שונה לחלוטין מזו שמשתקפת לעיתים בשיח הציבורי: "אני רואה חרדים, חילונים, ימנים, שמאלנים, תומכי הרפורמה ומתנגדיה - כולם נלחמים כתף אל כתף".
באותה נשימה הוא מבקש להדגיש את תרומתן של ישיבות ההסדר למאמץ המלחמתי. לדבריו, כמעט בכל יחידה קרבית ניתן למצוא קבוצת לוחמים בוגרי ישיבות הסדר, רבים מהם בני שלושים, שלושים וחמש ואפילו ארבעים, שחוזרים שוב ושוב לסבבי מילואים.
"הם נותנים רוח גבית לכל הפלוגה, לכל הגדוד. אני חושב שהעובדה שמדינת ישראל יודעת שיש לוחמים שמסוגלים לחזור גם אחרי שנים של לחימה - היא במידה רבה בזכות ישיבות ההסדר והציבור הדתי-לאומי".
הכאב העמוק ביותר מבחינתו הגיע עם נפילתם של שניים מתלמידי הישיבה, סמל לביא גיהסי ורס"ל (במיל') אוריאל סילברמן. הרב מס מספר כי אל הלווייתו של אוריאל סילברמן הגיע היישר מבית החולים, לאחר שנפצע בעצמו במהלך הלחימה: "לפעמים אתה חושב שאתה הרב של התלמידים, ואז אתה מגלה בדיעבד שהם אלה שמלמדים אותך. אנחנו מגלים יותר ויותר את הדור הזה. אולי לא נתנו לו מספיק כבוד ולא הבנו מי הנשמות שעומדות מולנו. יש לנו דור נפלא, עם עוצמות אדירות שהולכות ומתגלות".
על דמותו של לביא גיהסי הוא מדבר בהתרגשות מיוחדת. הוא מספר כי לביא היה איש אמת, שהתלבט תמיד על דרכו, לצד היותו איש חסד שעסק במסירות בעזרה לאנשים במצבי חיים קשים. הרב מס משתף בשיחה אישית שניהלו לאחר שלביא חזר משבת שבה התנדב עם נכים: "הוא אמר לי, 'היו לי קושיות על הקב"ה. אם הוא טוב, למה יש אנשים שסובלים כל כך?'".
באותו לילה עבר לביא חוויה רוחנית עמוקה, שלאחריה סיפר לו, "גיליתי שהשם הוא טוב, גיליתי שכל מה שקורה מאחורי הקלעים הוא לטובה", ואף תיאר כי חש קריאה "לתפוס אחריות אל התורה". הרב מס מספר כי עודד אותו למצוא את הדרך הנכונה עבורו, ולביא בחר לשלב לימוד תורה עם הכנה לשירות הצבאי, "עשה מהפך בחיים".
גם כשדיבר על אוריאל סילברמן בחר הרב מס להתמקד באופיו: "הנקודה המיוחדת של אוריאל היה פשוט לפנק אנשים. הוא תמיד רצה לדאוג לאחרים - לארוחה טובה, לניקיון, לכך שלכל אחד יהיה טוב. בתור איש חינוך אתה רואה שלכל אדם יש נקודת שליחות מיוחדת, ואצל אוריאל זו הייתה הנתינה לאחרים. זה היה פשוט מורגש אצלו".
אל האובדן של תלמידיו הצטרף גם כאב משפחתי כבד עם מותו של חתנו, בנימין שרייבר, שנפטר במהלך אימון ביחידה מיוחדת. הרב ניר מס מספר כי ימי השבעה חשפו בפניו צדדים נוספים באישיותו של חתנו: "אתה יושב בשבעה ושומע עוד סיפור ועוד סיפור, ואז אתה אומר שכל מה שהכרתי זה כעין וכאפס. תמיד ידעתי שהוא אדם גדול ועוצמתי, אבל פתאום אתה מגלה עד כמה".
המפגש עם דמותו של בנימין ועם סיפוריהם של בני המשפחה והחברים חיזק אצלו את התחושה כי דור הלוחמים הנוכחי טרם זכה להערכה הראויה: "אנחנו לא מכירים את הדור הזה. לפעמים נדמה שהוא עסוק בדברים חיצוניים, אבל כשאתה שומע את הסיפורים ומכיר את הכתבים שלהם, אתה מגלה אנשים עם שלמות באמונה".
הרב מס מספר כי התרגש במיוחד לגלות שבאחד מכתביו הזכיר בנימין את רצונו להיקבר בהר הרצל, וקברו אף נמצא סמוך לחלקת בני משפחתו: "כל שנה גדלנו על הסיפורים של מוסרי הנפש למען תקומת ישראל, והיום אתה מבין מחדש מהי המשמעות של אנשים שמוכנים לוותר על הכול כדי שעם ישראל יחיה בארצו".
במהלך הריאיון התייחס הרב גם לפולמוס שעורר סביב סוגיית ביטול הצומות ובפרט תשעה באב. הוא מציין כי הסוגיה נלמדת בישיבה כבר שנים רבות, והדיון נובע מלימוד מעמיק במקורות ולא מרצון לעורר מחלוקת: "גדלתי על ההבנה שביום העצמאות שמחים על מה שיש ובתשעה באב מתאבלים על מה שאין. אבל כשהתחלתי ללמוד את המקורות הופתעתי לגלות שהם מציגים תמונה אחרת".
הרב מדגיש כי לא ביקש להורות הלכה לציבור, אלא לעורר את הלימוד והעיון. "אני לא בא להורות, אני בא לעורר את השאלה", הוא אומר, ומוסיף כי תפקידו כראש ישיבה הוא לחנך תלמידים ללמוד תורה בעומק ולהגיע להכרעה מתוך עמל אישי. "אני לא רוצה שיסתמכו עליי. אם אדם למד סוגיה לעומק והגיע להכרעה ברורה - הוא צריך להיות נאמן ללימוד שלו. אני כרגע לא פוסק לעם ישראל, אלא מחנך תלמידים איך ללמוד תורה".
הרב התייחס גם לסוגיית גיוס החרדים, וטען כי הוא מאמין שהשינוי צריך להגיע מתוך בחירה ולא באמצעות כפייה. "אני מאמין גדול בחירות. גם לימוד התורה וגם קיום המצוות צריכים לבוא מתוך בחירה, כי אין כפייה ברוחניות", הוא אומר.
הוא מדגיש כי רבים בציבור החרדי מבקשים להיות שותפים בעשייה למען המדינה, אך השיח הציבורי והפוליטי סביב הגיוס דווקא מחזק את הגורמים המתנגדים לכך. "אני חושב שהמצב שנוצר היום נתן כוח לעסקנים לפלג אותנו", הוא אומר, ואף מוסיף כי אילו היה "סוכן איראני" המבקש לזרוע שנאה בעם ישראל, היה משקיע דווקא בהעמקת המחלוקת סביב סוגיית הגיוס.
הוא מדגיש כי בעבר הציע מתווה שלפיו צעיר חרדי יקבל כבר בגיל 18 פטור זמני לחמש שנים, שבמהלכן יוכל לבחור באופן חופשי אם להמשיך בלימוד תורה או לצאת לשירות צבאי ולשוק העבודה. "אם היו נותנים פטור מגיל 18 לחמש שנים, היה מתחיל מהלך אחר", הוא אומר. לשיטתו, מודל כזה היה מפחית את התלות במערכת העסקנית ומאפשר קבלת החלטה אישית ובוגרת יותר, שבסופו של דבר הייתה מובילה גם לעלייה משמעותית בשיעורי הגיוס.
לצד העיסוק במלחמה ובסוגיות הציבוריות, הרב הרחיב גם על דרכה הרוחנית של ישיבת לב תל אביב. הישיבה מבקשת לחנך ללימוד תורה המחובר למציאות החיים ולעם ישראל כולו, מתוך תפיסה ש"תורה חייבת להיות קשורה לגוי כולו".
משום כך כבר בשנות הלימוד הראשונות יוצאים תלמידי הישיבה לפעילות מחוץ לבית המדרש, במטרה להיפגש עם חלקים שונים בחברה הישראלית. "אני לא מפחד מהמפגש הזה", הוא אומר. "להפך, אני מעדיף שהתלמידים יפגשו את השאלות כשהם עדיין בתוך בית המדרש ולא רק אחרי שנים".
דווקא המפגש עם תושבי תל אביב ועם אנשים המגדירים את עצמם חילונים מעשיר את לימוד התורה ומחדד שאלות שלא תמיד נשאלות בין כותלי הישיבה. "אנחנו לא באים רק לתת, אלא גם לקבל", הוא מסביר. "יש נשמות שמחפשות אמת, ולפעמים הן שואלות שאלות שמכריחות אותך לפתוח מחדש את המקורות ולהעמיק בהם".
זו גם הסיבה שבחרה הישיבה לפעול דווקא בלב תל אביב - מתוך אמונה שהמפגש הישיר עם כלל חלקי החברה הישראלית הוא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' ומבניית דור של תלמידי חכמים המחוברים למציאות.