הדיון הציבורי סביב מערכת המשפט מתנהל כבר שנים בשפה של ניצחון והפסד. כל פסיקה הופכת לעימות, כל תיקון לחוק מוצג כקרב גורלי, וכל מחנה משוכנע שהשני מבקש לשנות מן היסוד את דמותה של המדינה.
בתוך המציאות הזאת מבקשת ד"ר רעות פינגר דסברג לעצור לרגע את המרוץ ולהציע דרך אחרת - לא הכרעה, אלא הסכמה; לא שבטים, אלא ברית.
דסברג היא ראש תחום משפט וממשל במרכז מנור מבית יוזמת המאה ומרצה באוניברסיטת ת"א בתחום משפט, ממשל ושינוי חברתי.
בריאיון ליהודה יפרח בפודקאסט "חוקה רזה" של ערוץ 7 והמכון למדיניות העם היהודי, היא מציגה תפיסה חוקתית המבקשת להוציא את הדיון ממגרש הקרב הפוליטי ולהחזיר אותו אל המקום של בניית אמון. מבחינתה, השאלה איננה רק מי צודק, אלא כיצד אפשר לחיות יחד גם כאשר אין הסכמה מלאה.
השיחה נפתחת על רקע הדיון בבג"ץ בעתירות נגד השינויים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. יפרח מתאר תחושה שלפיה כל ניסיון להגיע להסכמות נתקל שוב בחשדנות ובקיטוב, ותוהה האם בכלל קיים פרטנר לשיח חוקתי. פינגר דסברג מבקשת להסיט את מוקד הדיון.
"בית המשפט הוא לא הפרטנר המתאים", היא אומרת. "בסופו של דבר הוא נדרש להכריע בעתירות שמגיעות אליו, אבל השאלה האמיתית היא למה כל הסוגיות הללו מגיעות בכלל לבית המשפט. אם הכנסת והמערכת הפוליטית היו מצליחות להתמודד עם המחלוקות ביניהן, חלק גדול מהוויכוחים האלה לא היה מתגלגל לאולם הדיונים."
לדבריה, עוד לפני שמתווכחים על פסק דין כזה או אחר, צריך לשאול כיצד בונים מנגנונים שמסוגלים לייצר אמון. היא מזהירה מפני רפורמות רחבות שמטלטלות את המערכת כולה בבת אחת. "גם אם יש צורך בשינויים, צריך לשאול מי יושב סביב השולחן, האם יש מגוון של אנשי מקצוע, ומהי עוצמת השינוי. רפורמה חדה מדי עלולה ליצור מטוטלת שתוביל אותנו לקצה השני."
פינגר דסברג אינה מתעלמת מהביקורת שנשמעת במשך שנים בימין כלפי מערכת המשפט. היא אף מזכירה שנעשו לאורך השנים ניסיונות לשנות את המערכת, ורבים מהם נתקלו בהתנגדות חריפה. עם זאת, היא סבורה שגם מי שמרגיש שנעשה לו עוול אינו יכול להרשות לעצמו לפעול מתוך רצון "להפוך את השולחן".
"אם אנחנו מגדירים את עצמנו כמחנה שמרני, אנחנו צריכים גם לפעול באופן שמרני", היא אומרת. "אפשר להכיר בכך שהיו בעיות, ועדיין להבין שלמהפכות יש מחיר. השאלה היא האם אנחנו מחפשים רק צדק, או שגם מסתתרת שם מעט תחושת נקמה. ברגע שזה קורה - כולם מפסידים."
במהלך השיחה היא מתייחסת גם לדימוי הציבורי של בית המשפט העליון. לטענתה, הפער בין התדמית לבין המציאות גדול מכפי שנהוג לחשוב. "הרבה מאוד אנשים מגבשים עמדה על בית המשפט משיחות סביב שולחן השבת, אבל מעטים באמת קוראים את פסקי הדין. יש פער גדול בין הרושם הציבורי לבין הפסיקות עצמן."
היא אף מזכירה כי גם בתקופות שבהן נשיא בית המשפט העליון היה אהרן ברק, הוא ספג ביקורת מכיוונים שונים, לרבות מהשמאל, ומדגישה שבית המשפט של השנים האחרונות שונה בהרכבו ובגישותיו מזה שפעל לפני שניים או שלושה עשורים.
אחת הטענות המרכזיות שעולה בריאיון היא שהוויכוחים העמוקים ביותר על זהותה של מדינת ישראל אינם אמורים להתברר באולמות בתי המשפט. "הפכנו את בית המשפט למקום שבו אנחנו מנהלים את הדיון על הזהות שלנו. אבל האם זה באמת המקום הנכון לשאלות האלה? אולי הבעיה האמיתית היא שהכנסת כבר לא מצליחה לנהל אותן."
בהמשך מתפתח דיון ארוך על הרעיון של "חוקה רזה" - קביעת כללי משחק מוסכמים, גם אם אין עדיין הסכמה מלאה על חזון המדינה בעתיד. פינגר דסברג תומכת ברעיון, אך מוסיפה הסתייגות חשובה: "כללי משחק לבדם לא מספיקים. אנשים רוצים לדעת גם לאן הולכים. כל עוד כל צד חושש מהחזון הסמוי של הצד השני, קשה מאוד לבנות אמון."
היא מדגישה כי גם סוגיות רגישות כמו שוויון או חוק יסוד: הלאום אינן חייבות להיות משחק סכום אפס. לדבריה, אפשר לבנות הרמוניה חוקתית שתשמור גם על אופייה היהודי של המדינה וגם על המחויבות לזכויות אדם, בלי שכל שינוי יתפרש כאיום קיומי על אחד המחנות.
אחד הרגעים המעניינים בשיחה מגיע כאשר הדיון עובר מהמשפט אל החברה הישראלית עצמה. יפרח מציג את החלוקה המקובלת בין ימין לשמאל, בין מחנות יריבים, ופינגר דסברג מערערת על עצם ההנחה הזו.
"מרבית הישראלים לא באמת חיים בתוך ההגדרות האלה", היא אומרת. "אנחנו כל הזמן מחלקים את הציבור למחנות - ימין, שמאל, שמרנים, ליברלים - אבל רוב האנשים הם הרבה יותר מורכבים. הם רוצים גם מדינה מתקדמת וגם מדינה יהודית, גם מסורת וגם חדשנות. אנחנו הופכים להיות אומלסים רעיונית, כי אף אחת מהקטגוריות האלה כבר לא באמת מתארת אותנו."
היא מספרת כי גם היא עצמה גדלה בלב הציונות הדתית, אך מחקריה האקדמיים עסקו דווקא במעמדו של המיעוט הערבי בישראל וביחסי יהודית ודמוקרטית. החיבור בין שני העולמות, לדבריה, חידד אצלה את ההבנה שהמציאות הישראלית מורכבת הרבה יותר מהחלוקה הבינארית שמכתיבה הפוליטיקה.
לקראת סיום הריאיון מבקש יפרח לדעת כיצד אפשר לפרוץ את מעגל הקיטוב. תשובתה של פינגר דסברג פשוטה לכאורה, אך דורשת שינוי עמוק בתרבות הפוליטית.
"אנחנו צריכים לעבור משיח של שבטים לשיח של ברית", היא אומרת. "השאלה היא האם אנחנו אנשי השבט או אנשי הברית. האם אנחנו מוכנים להעדיף את טובת המדינה על פני הנאמנות המוחלטת למחנה שלנו."
בעיניה, דווקא החברה הציונית-דתית יכולה להוביל את השינוי הזה. "התפיסה שלנו תמיד הייתה ממלכתית. להיות מוכנים לוותר גם על אינטרסים מגזריים לטובת מדינת ישראל. אנחנו צריכים להצמיח מנהיגות שתדע לשאת את הדגל הזה."
זהו אינו חזון של ניצחון מוחלט, אלא של שותפות. בעידן שבו כל מחלוקת מתורגמת כמעט מיד למאבק בין מחנות, ד"ר רעות פינגר דסברג מציעה לחזור לרעיון בסיסי יותר: לבנות מחדש את האמון, ולהזכיר שלפני הכול יש כאן מדינה אחת, שחייבת למצוא דרך לחיות עם כל חלקיה.