תעמולת החרדים נגד יציאה "לעזרת ישראל מיד צר" שוברת שיאים.
לאחרונה כתבו באותיות ענק על דופן משאית כדברים הבאים: "עדיף למות כיהודי בשואה מלהשתמד במחנות צהל".
כמי שהדור הקודם של משפחתו נרצח בשואה, אני רואה בדברים הללו את חילול כבודם של בני משפחתי, אשר אף הם להערכתי היו מתפלצים נוכח הדברים הללו.
אבי המנוח, ברוך מרדכי שלסקי, גדל במשפחה של חסידי גור בפולין. הוא הצליח בשנת תרצ"ה, (1935) לעלות לארץ ב"טריקים" שונים. הוריו, ששת אחיו ושתי אחיותיו נשארו שם. במכתביהם הביעו קנאה בו על היותו בארץ. אחרי כיבוש פולין בידי הנאצים, נכלאה משפחתו בגטו לודז'.
חלקם מתו שם ברעב ומחלות, וחלקם הובלו למחנות המוות. מכל משפחתו לא נותר איש מלבדו. אבא שרת בצהל במלחמת השחרור . במלחמה הנוכחית התגייסו עשרים וארבעה נינים שלו ובני זוגן של נינות. כולם באו מישיבות וכוללים ושבו לשם עם שחרורם, עד לסבב הגיוס הבא.
איש מהם לא "השתמד " בצבא. אין לי שום בדל של מחשבה, כאילו סבי ודודי היו מעדיפים להישאר בפולין ולמות בה מלעלות לארץ ולשרת בצהל. האם מפרסמי המודעה הזו מוכנים לנחם את שאר קרובי הנרצחים הנוספים בטענה שכך היה עדיף להם?!
טענת ה"השתמדות" המיוחסת לצהל היא עלילת כזב, כדרכם של "חרדים" שייחסו "עבודה זרה" לכל דרך שלא תאמה את השקפתם. כך תארו את ההשקפה הציונית דתית כ"עבודת השם בשיתוף עם עבודה זרה" והכלילו בכך אף את אנשי פועלי אגודת ישראל.
אולם, נגע ההשתמדות ממש נמצא דווקא במחנם. החרדים נוהגים להתפאר בתוצאות חינוכם המעולה לעומת חינוכם של אלה שאינם נמנים עליהם . אולם, מתברר כי בין השנים 1873ל1914 התנצרו בקראקוב שבפולין כשלוש מאות בנות מבתים חרדיים. המסגרת החרדית ה"לוחצת " הבריחה בנות מבתיהן. (ראה וויקיפדיה ועוד).
זו חרפה שצעירים מתחנכים שנים במסגרת חרדית ואף על פי כן לא ניתן לסמוך עליהם שיעמדו מול הפיתוי החילוני. ואם קיים חשש כזה, הכינו אמצעים כנגדו ואל תמנעו ממצווה שנביא הגדירה כ"עזרת השם". אין עוד מצוה כזו. ה"מיזרוחניקים " המושמצים חרדו לנפש בניהם היוצאים לצבא, ועל כן הקימו מסגרות הכנה לכך. הם שילמו על כך סכומים נכבדים. לימדו מהם.!