יש כלל בהלכה ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" (קידושין סה:). כלומר, כשעומד למשפט מודה במעשה - ההודאה כל כך חזקה כאילו באו מאה עדים והעידו על כך. מצד שני יש כלל חזק אחר.
"אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט:). כלומר, אם אדם מודה שעשה פשע, אין בית הדין מקבל את עדותו. הרמב"ם פוסק (שופטים, הלכות סנהדרין, פרק יח', הלכה ו'): גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים.
לכאורה, שני כללי הפסיקה האלה סותרים. ההבדל הוא שהמקרה בו אנו מקבלים את הודאת בעל הדין הוא בדיני ממונות, כאשר אדם מודה שהוא חייב כסף. כאשר העבירה מחייבת עונש גופני - מלקות, מוות, או, במשפט המודרני, מאסר, אסור לבית הדין לחרוץ דין על סמך הודאת הנאשם. הסברים שונים ניתנו במשך הדורות לסיבה שאין מענישים אדם עונש גופני על סמך הודאתו. הרב עדין אבו ישראל, בספרו התלמוד לכל, נתן הסבר פרגמטי: "הלכה זו, שיש לה ביסוס פורמלי כשלעצמו, שימשה בכל הדורות שבהם נהגו דיני ישראל הלכה למעשה מכשיר רב עוצמה כנגד כל ניסיון לסחוט הודאות מפי הנאשמים בדרכי כפייה או פיתוי".
בשנות השלושים של המאה העשרים, סטלין ביצע טיהורים גדולים בשורות המפלגה הקומוניסטית. בסדרת משפטי ראוה במוסקבה הודו בכירים בפשעים שלא עשו ונידונו למוות בשל כך. ארתור קסטלר כתב את סיפרו המטלטל "אפילה בצהרים" בניסיון להסביר את ההשפעה העצומה של עינויים על נפש האדם. בכל ההיסטוריה אנו עדים לשימוש בעינויים על ידי חברות "חוקיות" כמו האימפריה הרומית או הכנסייה, כדי להרשיע נידונים. החל מעידן הנאורות, במאה התשע עשרה, הוגי דעות הגיעו למסקנה של חז"ל כמעט אלפיים שנה לפניהם שאין להעניש אדם על סמך הודאה.
כאן נשאלת השאלה מדוע לא להסתמך על הודאת בעל דין במשטר דמוקרטי? נכון שאיננו סומכים על דיקטטורות, אבל בית משפט במדינה דמוקרטית הרי הוא צח וטהור וכל כוונותיו לאמת וצדק! מדוע לא נסמוך עליו?
סיבה פשוטה. השופטים הם בני אדם ויכולים לטעות. לנו, בישראל, יש הוכחה שבית המשפט טועה. המקרה של רומן זדורוב הוא ראיה ניצחת. או שבית המשפט טעה כשהרשיע אדם חף מפשע חזור והרשע בכמה וכמה הרשאות, או שבית המשפט טעה כשנכנע ללחץ ציבורי וזיכה את אותו אדם על אותה עבירה. בכל מקרה יש כאן ראיה ניצחת לטעות של בית המשפט.
אבל חמור מזאת, לא ניתן להתכחש שמערכת המשפט היא פוליטית. תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית ואחד מאבות הדמוקרטיה, כתב בשנת 1820: "הנשוא הגדול של הפחד שלי הוא השיפוט הפדרלי. הגוף הזה, כמו כח הכבידה, תמיד פועל, בצעדים חרישיים והתקדמות מבהילה, כובש קרקע צעד אחרי צעד ואוחז במה שהוא כובש, בולע בצורה חתרנית את השילטון למלתעות שמזינות אותו".
מסתבר שמדינת ישראל לא בהכרח זכה יותר מארה"ב. ראש ממשלת ישראל אמר בנאום לשופטים: " לא העליתי בדעתי שהחוקרים של משטרת ישראל ישקרו במצח נחושה על ראש הממשלה פעם אחר פעם אחר פעם - וזה מתגלה פה. לא העליתי בדעתי שיימשך כאן בבית המשפט, עם ניסיונות להטעות את המציאות, לייצר מציאות פיקטיבית, לנסות להפיל ראש ממשלה בדרך הזו... זה מזעזע אותי. יש פה דברים שצריכים לזעזע כל מערכת משפטית שמחפשת צדק ואמת. אין פה את חיפוש האמת, יש פה עשייה משוגעת". כיום מסתבר שלא רק החוקרים, גם הפרקליטות מוציאה משאבי עתק על תיק שוחד שהשופטים ביקשו מהם למשוך.
עמירם בן אוליאל יושב בכלא כבר שש שנים בתנאים מחפירים, כאשר ההרשעה שלו עומדת על "הודאת בעל דין" בלבד. אינני יודע מה קרה בדומא ב31 ביולי 2015. אבל לית מאן דפליג שהרשעת בן אוליאל נסמכה אך ורק על הודאתו. אין ויכוח גם שהוא עבר עינויים. הריקוד של מלאכים על ראש סיכה שמטהר הודאה יומיים אחרי שהסתיימו עינויים הוא לא פחות ממחריד. נאשמי סטלין הודו בעבירות שיוחסו להם בבית משפט פומבי, לא תחת עינויים!
אם אנו רוצים לחיות בחברת צדק עלינו לחזור לערכי היהדות והמוסר ולדבוק בהוראה ש"אין אדם משים עצמו רשע".
הכותב הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי