1. לפני שנתיים, ב-2024, הוציאה לאור "ידיעות ספרים" ספר שנועד לענות על סקרנותם של קוראים מן החברה הכללית, וכותרתו נראית כלקוחה מעולם הדמיון: "החרדים: דע את האוהב, מסע להכרת העולם החרדי".
"האוהב"? נו, באמת. זה אפילו לא נשמע כמו בדיחה גרועה, אלא מתקרב לממלכת ההגזמות הפרועות ממחוזותיו של הברון מינכהאוזן.
אילו הופיע הספר היום, הייתה ההוצאה נאלצת להתאימו לרוח התקופה ולהעניק לו כותרת זהה, שרק מילה אחת בה תוחלף: "החרדים: דע את האויב".
לאחר שנתיים מסויטות של מלחמות ושל השתמטות, של קריאות "נמות ולא נתגייס" ושל כרזות הנושאות את הכיתוב המפליל: "לא מתגייסים לצבא אויב", וביזוי פומבי של הרמטכ"ל והצמדת הקללה "ימח שמו וזכרו" לשמו, לאחר שנתיים של הלוויות צבאיות ושל צעירים במיטב שנותיהם שנפצעו קשה והפכו לנכי עולם עקב אובדן איברים חיוניים, הפכו חלק מהחרדים מ"אוהב" (כביכול) ל"אויב" (רחמנא ליצלן). זאת, אף שנראה כי בניגוד לטענת ה"מומחים" מ-2024, הם מעולם לא היו בגדר אוהבי המדינה, וממילא לא היו ראויים לכותרת החנפנית "דע את האוהב".
העוינות החרדית כלפי המדינה, הנלעגת בעיניהם ומכונה בפיהם בבוז "די מדינה", נולדה ביום היווסדה בידי דוד בן-גוריון, ואולי אף קודם לכן, ובאה לידי ביטוי, בין היתר, בחסימת כבישים במרכז הארץ תוך פגיעה בזכותם לחופש התנועה של רבבות אזרחים תמימים.
2. יש התולים את שורשי האיבה למדינה בקנאתה של ההנהגה החרדית בהישגיה הכבירים של הציונות, קיבוץ הגלויות, בניין הארץ וחידוש זקיפות הקומה היהודית.
הסמן הימני של העמדה האנטי-ציונית היה האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, הריי"צ, שחשד כי הציונות מבקשת לעקור את היהדות מעם ישראל ולהשתית את האידיאולוגיה היהודית על יציאה מן הגלות "בכוח הזרוע", בניגוד ל"שלוש השבועות", שסאטמר הקנאית מנופפת בהן.
הריי"צ יצא נגד יוזמת הציונות להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל על בסיס לאומי, באומרו: "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל. אבינו מלכנו הגלנו והוא יתברך יגאלנו". (הציטוט מובא בכתב העת החב"די הרשמי "כתר מלכות", ח' בניסן תשע"ב).
בדרך זו הלך גם יורשו וממשיך דרכו, האדמו"ר השביעי, הרמ"מ, שהתנגד לשימוש בצמד המילים הציוני "מדינת ישראל", וראה בשימוש במונח זה סוג של כפירה בעיקר. הוא אף שקל להכריז על תענית ביום העצמאות. משום כך אין מניפים במשכנות חב"ד ובמוסדות התנועה את דגלה הכחול-לבן של מדינת ישראל, אין משמיעים במחוזותיה את ההמנון הלאומי "התקווה", ונמנעים מלהכיר, מבחינה אידיאולוגית ותיאולוגית, בהיותה של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.
אם הדברים מזכירים לכם את משנת סאטמר ונטורי קרתא, אינכם טועים. הרמ"מ סיפר לפרופ' ישראל אלדד, בתשובה לשאלה ששאלו בעת שהתארח בחדרו לפגישה אישית, מדוע בחב"ד מסתייגים מן המדינה ואינם אומרים את התפילה לשלום המדינה, כי "מדינת ישראל מעכבת את הגאולה". עוד סיפר כי חברי כנסת חרדים הפצירו בו שיורה להוגה החב"די אוריאל צימר לחדול מפרסום כתבי פלסתר נגד המדינה, והרבי השיב לאורחיו: "לא רק שניחא לי בפרסומים אלה, אלא זוהי הוראה מפורשת מצדי לפרסם".
3. החברה החרדית-ליטאית אימצה גישה זו. גדול הדור החרדי והפוסק התורני, החזון איש, שהתגורר בבני ברק, לעג בשנת הקמת המדינה למדינה הציונית. כאשר הגיעו אליו לבשר על הקמתה, הביע ספק ביכולתה להתקיים יותר משנה, כאילו הייתה בגדר נפל: "ס'וועט נישט האלטען" ("זה לא יחזיק מעמד"), שיער החזון איש, ובכך התווה לליטאיות הבני-ברקית את שיטת האנטי כלפי המדינה.
עמדה זו הפכה לנחלתם של חרדים נוספים במחנה עויני המדינה. אחד מהם אמר לדרור פויר ב"ידיעות", כאשר נתבקש לנמק את סרבנות הגיוס שלו ערב הפגנת חסימת הכבישים: "המדינה הזו נולדה בחטא ואין לה זכות קיום".
עמדת אנטי זו הייתה זרה, ובצדק, לכמה מגדולי התורה בבני ברק, ובהם הרב יוסף כהנמן, מייסד וראש ישיבת פוניבז', שביטא את אהדתו למדינה בהנחייתו להניף את דגל המדינה מעל גג בניין הישיבה. כך הפך הדגל הציוני, שבדרך כלל מוחרם בקהילה החרדית הבני-ברקית, לדגל הציוני היחיד הבולט בימי העצמאות בקו הרקיע של עיר התורה והחסידות.
4. אין זה שהחילונים מגדירים כיום, בהתאם לרוח התקופה, את החרדים כאויב רק בשל סרבנותם וטענתם האנטי-הלכתית והקנטרנית כי צה"ל הוא האויב. אותם מוציאי לעז על הצבא היהודי, שהוא הגורם היחיד החוצץ בינם לבין שחיטתם כצאן לטבח בידי צוררי ישראל הערבים, רכשו ביושר את התואר הבזוי הזה, "אויבי המדינה", כאשר יצאו לחסום את המדינה ולחנוק אותה באמצעות מריטת עצביהם של אזרחים תמימים, המחזיקים אותם מבחינה כלכלית ופיזית, תוך יצירת מצב נורא של חילול השם.
אזרחים תמימים אלה הגיבו בזעם על חסימת דרכם ושלילת חופש התנועה שלהם, והגדירו את חוסמי הדרכים, שרקדו לנגד עיניהם במעגלי הורה לצלילי המנון נטורי קרתא "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים", במונחים שבהם נכללה גם המילה "אויבים": "אויבי המדינה", "פרזיטים", "אויבים מבית", "עלוקות", "דרוס כל דוס", וכן הלאה.
קשה להשתחרר מן ההרגשה שכל החסימות המזיקות הללו חוללו מצב נורא של חילול השם, עבירה חמורה כל כך, עד שנאמר עליה שאין לה כפרה.
5. זו הייתה גם תחושתו של קלמן ליבסקינד, עורכו הראשי של השבועון "מקור ראשון", שפרסם את טורו האישי בעמוד הראשון של העיתון תחת הכותרת "זו תורה?", המבטאת טרוניה קשה ואכזבה מעולם התורה החרדי, במחאה על חילול השם שהתרחש ביוזמה חרדית בעת חסימת הכבישים.
כך ביטא ליבסקינד את זעמו על השימוש הזול שנעשה בשמה של התורה למאבק כיתתי ואינטרסנטי להשגת מטרות סקטוריאליות. מחה ליבסקינד: "ציבור גדול, שאיננו חי חיים של תורה, מסתכל על קבוצה זו מתפרעת בשם התורה, מטרידה אותו בשם התורה, מסרבת לסייע גם כשהאוייב שוחט אותנו ועושה גם את זה בשם התורה, ואומר לעצמו: 'אם זו התורה מה לי ולה?'. האם יש חילול השם גדול מזה?", תוהה ליבסקינד.
6. למרבה המזל, לתפיסה זו הצטרפו גם כמה מגדולי התורה של החברה החרדית, ובהם מנהיגה של "דגל התורה", הרב דב לנדו, ראש ישיבת סלבודקה, שכינס בביתו ראשי ישיבות כדי להתריע באוזניהם על חילול השם שגרמה חסימת הכבישים: "כל מיני סוגי מחאות , שלא שמענו מרבותינו מצוקי ארץ… אינם דרכנו, והרבה פעמים מחאות אלו גורמים חילול השם, רחמנא ליצלן".
עם כל הצניעות ומלוא הכבוד לרב לנדו, הייתי מציע, עפר אני לרגליו, לנקוט צעדים אחרים למניעת חילול השם מצדם של שלומי אמוני ישראל, אחינו החרדים: לעודד את גיוסם של 35,000 הבטלנים, השבאבניקים, שאינם לומדי תורה בישיבות ומשתמטים מגיוס; להסלילם ללימודי ליבה ולהכשרה מקצועית, למען יחדלו להיות ריחיים על צווארו של הציבור הכללי, המפרנס אותם ומוסר את נפשו להגנתם.
מהלכים בוני אמון אלה יחילו על הציבור החרדי, על כל מרכיביו, את אמרת חז"ל (בירושלמי קידושין): "גדול קידוש השם מחילול השם".
וכבר הסביר אחד הפרשנים את משמעותה של אמרה זו, הנשמעת לכאורה כאוקסימורון: האות מ' במילים "מחילול השם" היא מ' המקור ולא מ' היתרון. כלומר, גדול הוא קידוש השם הנובע מתוך מציאות של חילול השם. מתוך סיטואציה של חילול השם ניתן אפוא לזכות במצוות קידוש השם, אם יינקטו אותם צעדים קונסטרוקטיביים בוני אמון. בעקבותיהם, מן הסתם, יחדל הציבור הכללי לראות בחרדים אויב, וישוב להגדירם, בשמחה ובחיבוק גדול, כפי שכינה אותם הספר שראה אור ב-2024: "דע את האוהב".