העולם המודרני נמצא בעיצומו של מאבק איתנים, אך מי שמתבונן לעומק מבין שלא מדובר רק במלחמה על שטחים או על כלכלה, אלא במאבק תרבותי ורוחני עמוק מאין כמוהו.
במפת הצירים העולמית הנוכחית, המושגים "ימין" ו"שמאל" תופסים משמעות אחרת לגמרי ממה שהכרנו עד היום. האנושות נקרעת בין קטבים קיצוניים, שמובילים - כל אחד בדרכו שלו - למבוי סתום. מול אלה, ניצב ציר ייחודי ונצחי: עם ישראל.
בצד אחד של המתרס ניצב ציר הרשע הרדיקלי והאלים, המובל על ידי איראן וגרורותיה במזרח התיכון, יחד עם רוסיה וסין. זהו ציר שמקדש את הכוח הדורסני, את דיכוי חירות האדם ואת החורבן של העולם. מדובר במערכות שלטון אפלות וטוטליטריות שחותרות תחת היציבות העולמית, משתמשות בטרור, באלימות ובכוחנות גסה, ובונות את כוחן על גבי הרס ושליטה דיקטטורית. זהו כוח פראי שמבקש להחזיר את העולם לימים חשוכים של אימפריאליזם אלים ואכזרי.
בתוך הציר הזה, כל אחד תופס צבע קצת אחר: איראן מכוונת את האש והשנאה שלה נגד מדינת ישראל והישות הציונית, בעוד שרוסיה, סין ואם תרצו גם צפון קוריאה, עסוקות בטוטליזציה ובפירוק העולם המערבי לגורמים.
מהעבר השני, כביכול כמשקל נגד, צמח הקוטב המערבי: הציר הפרוגרסיבי המטשטש.
במידה מסוימת, הפרוגרס מדבר בשפה גבוהה על עולם נאור, מתקדם וחופשי, אך בפועל ובאופן פרדוקסלי, הוא מחזיר את העולם לימי הביניים. תחת מעטה של "נאורות", הוא מייצר סתימת פיות דורסנית, רדיפה אינקוויזיטורית של כל מי שחושב אחרת, ומחריב את המדע ואת האמת הצרופה לטובת אידיאולוגיות נוקשות. במקום להציע בריאות, יציבות ותיקון מוסרי, ציר זה פנה למחוזות הקיצון של טשטוש מוחלט של זהויות, לאומיות ומגדר. בניסיון אידיאולוגי לפרק כל הגדרה טבעית ומסורתית, משפחתית ולאומית, הפרוגרס הקיצוני מותיר את האדם המודרני תלוש, מבודד ומבולבל, ללא שורשים להישען עליהם וללא מצפן פנימי שיכוון את דרכו.
אם הציר הרדיקלי מחריב את העולם מבחוץ באמצעות אש ודם, הציר הפרוגרסיבי ממיס אותו מבפנים על ידי אובדן הדרך והזהות.
בתווך, צומח לו ציר אמצע מערבי - המזוהה עם קו ההנהגה של טראמפ ובודדים נוספים בעולם המערבי. ציר זה אמנם מתעורר ומזהה את הפרוגרס הצומח מול עיניו כמחלה ממארת, יודע לסמן היטב את הקלקול ולהצביע על החידלון, אך הוא לא באמת יודע לתת לו תשובה ניצחת ומלחמה בלתי מתפשרת מול הרוע העולמי. בסופו של דבר, גם ציר זה מכור לשקט ומנסה בדרכים דיפלומטיות לתמרן בתוך עולם של שקר ורוע מוחלט.
בלב הסערה הזו, מתבלט תפקידו ויעודו הייחודי וההיסטורי של עם ישראל. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". עם הנצח אינו שייך לאף אחד מהצירים הללו; הוא מציג לעולם מודל חדש, ערכי ומוסרי: לאומיות שמחוברת לערכי קודש. לאומיות שבונה חיים, ולא מחריבה אותם.
בניגוד לציר הרדיקלי, עם ישראל אינו מקדש את החורבן ואת הכוחנות חלילה; תרבותו היא תרבות של חסד, יצירה ובנייה שנבנית מתוך מוסר עליון ואלוקי. אך יחד עם זאת הוא אינו חלש, אלא יודע ללחום נגד הרוע העולמי בעוז ובגבורה עילאית: "נורא אלוקים ממקדשיך הוא נותן עוז ותעצומות לעם ברוך אלוקים".
בניגוד לציר הפרוגרסיבי, עם ישראל אינו מאמין בטשטוש הזהויות ובביטול השורשים חלילה. ההיפך - העוצמה היהודית נובעת דווקא מתוך נאמנות עמוקה לזהות, למסורת, למשפחה וללאומיות ההיסטורית שלו. הוא לא מנסה למחוק אותה או לבנות משהו אחר כאילו "נאור וחדשני".
ההפך הוא הנכון, הכוח שלו נובע דווקא מתוך היותו מחובר למסורת בת אלפי שנים. יום ולילה הוא זוכר את יציאת מצרים ומעמד הר סיני, את האבות הקדושים - אברהם, יצחק ויעקב, ואת מנהיגי האומה - משה, יהושע, דוד, שלמה ומלכי ישראל, את האמהות הקדושות - שרה, רבקה, רחל ולאה, ושאר נשים צדקניות שבזכותן נגאלו ישראל מהם הוא שואב צניעות, חן, יופי, טהרה, מידות טובות, ענווה ויראת שמיים. משם הוא שואב את הכוח ואליהם הוא נושא את עיניו.
זוהי לאומיות שאינה מתנשאת או מדכאת אחרים, אותו עם ש'לבדד ישכון' הוא בעצם הלב הפועם שמחיה את כל האיברים. הלאומיות שלו היא כזו שנועדה להביא ברכה, אור וגאולה לעולם כולו. מתוך החיבור לקודש ולערכים הנצחיים, עם ישראל מביא בשורה של ממש לתיקון העולם: הוא מציג זהות ברורה וחזקה ששם שמים שגור בפיה, כזו שכולה מכוונת להוספת טוב, לתיקון עולם ולבניית חיים מלאי משמעות.
בסופו של דבר, מול החושך של הרדיקליות, המבוך של הפרוגרס וההססנות של הפוליטיקה המערבית, ניצב עם אחד ומיוחד. אור חדש מציון יאיר, ועם ישראל יהיה מגדלור של מוסר ואמת לו האנושות כולה כה זקוקה.