אז למי אפשר להצביע בבחירות? אני מניח שאני לא האדם היחיד במדינה, שמשתייך למפלגת ה'לא יודע', אחת המפלגות הגדולות ביותר בפוליטיקה הישראלית העכשווית.
אני כן יודע שיש עוד ארבעה חודשים עד הבחירות, ושהאפשרות לא להצביע היא בכלל לא אפשרות. מי שלא מצביע מוותר מראש על הזכות הדמוקרטית הכי משמעותית, והכי פופולרית במדינת ישראל: הזכות 'לקטר' על המצב.
אחת הרעות החולות של הפוליטיקה בעשור וחצי האחרון, הוא המעבר מהצבעה למפלגה, להצבעה לאדם. עד לפני שני עשורים הצבענו למפלגות - כל אחת מהן בעלת מוצקות אידיאולוגית, מכל הקשת הפוליטית: ליכוד, העבודה, מפד"ל, מפ"ם (או מרצ), רק"ח.
לפני כעשרים שנה התחלנו להצביע לאנשים. אתה לא מצביע למפלגה אלא לביבי, לפיד, בנט, איזנקוט, סמוטריץ', בן-גביר, ליברמן, גנץ.
אופי ההצבעה הזה התדרדר לכך שכל הוויכוח הפסיק להיות אידיאולוגי, והפך לפרסונלי: ביביסטים מול רל"ביסטים, תומכי לפיד מול תומכי ליברמן. אתה שומע אמירות בסגנון "נצביע ל.... כי הוא ענק". "אני סומך רק על ..... לכן אצביע בשבילו". וגם "מה מפריע לך להצביע ל...? הוא עשר!" הכל ברמה האישית.
ואף אחד לא מנסה לבדוק, מי מועמד בהמשך הרשימה של אותו מנהיג? מי מס' 2 של המנהיג שאין שני לו? מי האנשים השותפים לאותו מנהיג דגול או פסול. האם כשאתה מצביע לאותו מנהיג שאתה תומך בו, אתה יודע למי עוד אתה נותן את קולך?
מהדילמה הזו פטורות רק המפלגות החרדיות, כי אצלם אסור לחשוב. הרב כבר חושב בשבילך. הוא יחליט בשבילך איזה פתק לשים בקלפי. כך אמרה לי פעם מישהי, אשה חכמה ואסרטיבית מהמגזר החרדי, כששאלתי אותה למי היא מצביעה: "אצביע למי שהרב חיים קנייבסקי (בינתיים כבר זצ"ל) יגיד להצביע". היא לא התלוצצה. זו היתה אמירה סופר רצינית.
גם בעבר היו מפלגות, אמנם מעטות, שסבבו סביב האדם ולא סביב הרעיון - ולא פעם התוצאות היו מחרידות. אני מהדור שסובל טראומה מבחירות 1992, כאשר הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן, רפול, הצליח להכניס לכנסת יחד איתו עוד שבעה אנשים, שאף אחד לא שמע ולא הכיר לפני כן. 166 אלף איש הצביעו לרפול והכניסו לכנסת את המרגל למען איראן ומבריח הסמים גונן שגב, והחשמלאי האלמוני אלכסנדר גולדפרב שמכר את ארץ ישראל בתמיכה בהסכם אוסלו ב' תמורת מיצובישי של סגן שר, יחד עם גונן שגב שקיבל לשכה של שר.
(ההגינות מחייבת לציין שהיה שם גם חבר כנסת שונה מהם, יחיד ומיוחד, איש ארץ ישראל השלמה בכל ישותו - משה פלד מקיבוץ בית השיטה, תת-אלוף במילואים שבגיל 80+ עדיין עושה מילואים. אבל הוא היה אחד מול חמישה). משה דיין המנוח התמודד בבחירות 1981 בראש מפלגה שסיסמתה היתה 'עם דיין כן' - שזכתה בשני מנדטים, שהתפרקו אחרי מותו לשתי מפלגות.
דוגמא אקטואלית לכך היא נפתלי בנט, שחבר ליאיר לפיד. ובכל הסקרים הם מוצגים כבנט-לפיד. החומרה בחבירה שלו ללפיד היא לא בגלל שהפך להיות 'שמאלן', כמו שהתלהמו כלפיו לא מעט אנשים מהימין בשבוע שעבר. בנט היה ונשאר איש ימין. מי שאומר בראיון "בסופו של דבר שטחי C יהיו חלק ממדינת ישראל" איננו איש שמאל. לא תשמע שמאלן אמיתי שיכריז "מבחינתי, בנייה חוקית בשטחי C באדמות מדינה שהן לא אדמות פרטיות של פלשתינים, מבחינתי זה מבורך". ככה לא מדברים בשמאל.
הבעיה העיקרית של מפלגת 'ביחד' חמורה הרבה יותר: זו מפלגה שהמאפיין הבולט שלה הוא העדר כל אידיאולוגיה. כך הם הצהירו במפורש. בנט מימין, לפיד משמאל, האידיאולוגיה לא חשובה. יחשוב כל אחד מה שהוא רוצה, ונקדם את מה שאין בינינו מחלוקת לגביו מתוך פשרה למען המדינה.
זו גישה נכונה וחשובה כשמקימים קואליציה, אבל לא למפלגה. מפלגה היא בראש וראשונה פלטפורמה אידיאולוגית. הפעם היחידה שהאזרח הקטן יכול להשפיע בקמצוץ על האופי של מדינת ישראל, היא פעם בארבע שנים (לצערנו זה כבר הרבה פחות) כשהוא מטיל את הפתק לקלפי. זאת האפשרות היחידה שלו להשפיע על הקו המדיני הכלכלי הביטחוני והחברתי של המדינה. בשביל זה חייבים לדעת עוד לפני הבחירות, מה המצע הרעיוני של המפלגה בכל הנושאים הללו. רק אח"כ אפשר לבדוק אם האישים המרכיבים את המפלגה, הם כאלו שרוצים או מסוגלים לקדם את הערכים שהמפלגה מציגה.
לפני 20 שנה, כשקמה מפלגת 'קדימה' הכריז בדרמטיות אחד מבכיריה דאז, השר לשעבר מאיר שטרית: "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד".
מרוב שהסתכלו אל העתיד בלי הקיטבגים, שלחו הרבה חיילים עם קיטבגים להילחם במלחמת לבנון השניה ובמבצע 'עופרת יצוקה', שתי מלחמות לא ממש מוצלחות. מנהיג אמיתי חייב להיות כזה שקיטבג כבד מאד של ערכים ומורשת מונח על כתפו. או כמו שאמר יגאל אלון המנוח, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
מפלגה ללא אידיאולוגיה איננה מפלגה. היא סתם אוסף אנשים, יכול להיות שאפילו מצויינים, שהחיבור ביניהם סתמי, מקרי, מנותק מהצרכים האמיתיים לנהל מדינה. בדיוק כמו מקהלת זמר או קבוצת רוכבי אופניים, או מטיילי שביל ישראל. אפשר גם להקים 'מפלגת מקהלת הזמר' או 'מפלגת רוכבי האופניים' או 'מפלגת מטיילי שביל ישראל' - רק שמי שיצביע למפלגה כזו ייחשב כאילו במקום להצביע יצא ביום הבחירות לרכב על אופניים בשביל ישראל כשזמר על שפתיו. בשני המקרים הוא ישפיע על עתיד ואופי המדינה באותה מידה.
יש מפלגה המהווה דוגמא מצוינת לכך - מפלגת המילואימניקים. משרתי המילואים זכאים למלוא ההוקרה של החברה והמדינה, אבל זו לא אידיאולוגיה, השבח לאל. יועז הנדל הוא אדם מצוין, ערכי וחכם בעל השקפת עולם ציונית לאומית ימנית. הוא היה שר מצוין שבניגוד למחליפו קידם באמת את התקשורת בישראל, במהפכת הסיבים האופטיים.
אפשר לקוות שיהיה חבר בכנסת הבאה, ואולי גם בממשלה הבאה. אבל מי השותפים שלו למפלגה? מה הדעות שלהם - בנושאי מדיניות, חברה, כלכלה, דת ומדינה? מה הכישורים שלהם? יש חשיבות גדולה שאדם כמו יועז הנדל ישתלב באחת המפלגות, חדשות או ותיקות, ויכהן בכנסת, אבל לא באמצעות מפלגה שלא מציעה שום השקפת עולם בנושאים החשובים לעתיד המדינה.
לכן, כשאתה - אני - הולך לקלפי, אל תצביע לאדם, תצביע קודם כל למפלגה שעם האידיאולוגיה שלה אתה מזדהה, ושלא תצטער אח"כ כשתפעל בניגוד לציפיות שלך ממנה.
ועכשיו רק נשאר לי למצוא מפלגה כזו.
ללמוד מיובל נאמן
'נאמן' הוא שם הספר החדש שיצא לאור לאחרונה בהוצאת 'סלע מאיר' - ביוגרפיה של יובל נאמן שכתב אלעד נחשון. יובל נאמן, איש המודיעין של צה"ל שהפך לאחד המדענים הבולטים של מדינת ישראל בתחום הפיזיקה והגרעין לפני ששה עשורים, חטא גם בהליכה לפוליטיקה כשחשב שהממשלה, ממשלת ימין בראשות הליכוד, מדרדרת את המדינה למחוזות לא רצויים.
בתחילת דרכו בכנסת היה יובל נאמן, יו"ר מפלגת 'התחיה', באופוזיציה לא רק לקואליציה, אלא גם לאופוזיציה. 'התחיה' היתה אופוזיציה למהלך שזכה לתמיכה ציבורית רחבה, מהימין ומהשמאל: הסכם השלום עם מצרים שמחירו היה נסיגה מלאה מכל חצי האי סיני והריסת יישובי חבל ימית - המהלך שיצר את התקדים, שתמורת מהלכים מדיניים הורסים ישובים יהודיים. בכנסת העשירית, שנבחרה בשנת 1981, היו שלושת חברי הכנסת של 'התחיה' - יובל נאמן, גאולה כהן וחנן פורת, זכר שלושתם לברכה - היחידים שהתנגדו למימוש ההסכם עם מצרים.
ואף על פי כן, נאמן הוביל אופוזיציה עניינית, אופוזיציה אחראית, כזו שבודקת כל נושא לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. בספר 'נאמן' מסופר על התנהלותה של המפלגה כאופוזיציה, ועל דברים שאמר יובל נאמן - שהייתי מציע לא רק לאופוזיציה אלא גם למפלגות החרדיות ללמוד מהם, בעיקר אחרי ההצבעה השבוע שהפילה את החוק החיוני למניעת ביקורים אצל מחבלי הנוח'בה הכלואים בישראל (עמ' 205):
"למרות המאבק המר כנגד פינוי סיני, התחיה מעולם לא ראתה את עצמה כמפלגה שניצבת באופוזיציה טוטלית לממשלה, והכירה בגלוי בנקודות ההסכמה המשותפות לה ולליכוד. עוד כשהודיע בגין על הרכבת ממשלתו השנייה באוגוסט 1981, הבהיר נאמן בפני מליאת הכנסת את יחסו לממשלה: "אין 'התחיה' אופוזיציה סתמית ועיוורת. אם אכן ייעשו על ידי ממשלה זו, מרצון, בשגגה או מאונס, מעשים המשרתים את ריבונות עם ישראל בארץ ישראל, נתמוך באותם מעשים. נתמוך ביוזמה להחלת ריבונות בגולן, אם אכן תהיה נכונות לממשה [...] נתמוך במעשיה של הממשלה אם היא תחיל ריבונות בשלבים ביתר חלקי ארץ ישראל [...] נתמוך במחיקה ממשית של הקו הירוק על ידי העברת רבבות הזוגות הצעירים ואוכלוסיית מצוקת הדיור של שפלת החוף למדרונות המערביים של השומרון'".
הלצה שהפכה למציאות
גם אקטואליה אפשר למצוא בספר, כאילו לא עברו 45 שנה. בי"א בניסן תשנ"א, 26 במרץ 1991, נרצח בירי מהמארב יאיר מנדלסון הי"ד מהיישוב דולב. למחרת, בהלווייתו, ייצג נאמן את הממשלה, ותקף שם את הממשל האמריקני - בראשות הנשיא רונלד רייגן, רפובליקני אוהב ישראל ביסודו. הדברים שאמר נאמן, כמצוטט בספר (עמ' 259), נקראים כאילו נכתבו הבוקר:
"'אנחנו נלחמים כשידינו כבולות בידי ידידתה הטובה ביותר של ישראל - ארצות הברית. היא, משום מה, מתעלמת מההתקפות הרצחניות ומהטרור, ורוצה שישראל תעשה מחוות לשלום'. מהממשלה הוא ציפה לגלות עמידות גבוהה יותר מול הלחץ הדיפלומטי האמריקאי, ובאחת מישיבותיה הציע בציניות 'להזמין דרך קבע את שגריר ארצות הברית לישיבות הממשלה, כדי שאפשר יהיה לקבל את הוראות ממשל ארה"ב ישירות בירושלים, וכך למנוע סחבת ואי הבנות'".
במדינת ישראל פעמים רבות מסוכן לספר בדיחות, כי בהמשך הבדיחות הופכות למציאות. כך בדיוק קרה עם ההלצה של נאמן ב-1991, כאשר אחרי טבח שמחת תורה, השתתף שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן בישיבות הקבינט, דיבר והינחה את השרים מה עליהם להחליט לפי רצונה של ארצות הברית.
באדיבות השבועון "מצב הרוח"