הפתעות מהסוג שחטפנו השבוע, כאשר מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה נכנע לפחד מפסיקת בג"ץ ואישר לעוד קבוצה גדולה של סודאנים לקבל מעמד ארעי, כמו גם הפסיקות המטורללות שמוציאה מדי פעם שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון גונן, לא היו צריכות לקרות.
הן היו נמנעות אילו הייתה לישראל מדיניות הגירה מוסדרת ורשמית. אילו "חוק יסוד: כניסה, הגירה ומעמד בישראל" היה עובר שלוש קריאות ונרשם בספר החוקים, ואילו הייתה מוקמת משטרת הגירה חזקה, בעלת סמכויות ותקציבים, תחת המשרד לביטחון לאומי.
השילוב של ממשלה פחדנית, שמעדיפה לעצום עיניים בתקווה שהסיוט ייעלם מעצמו במקום להתעמת עם מערכת המשפט, משרד פנים אימפוטנטי שאינו מסוגל אפילו לתקצב את יחידת הפיקוח של רשות ההגירה, שלא לדבר על גיבוש והוצאה לפועל של תוכנית גירוש, ובג"ץ, שנטל לעצמו את הסמכות לגבש ולנהל את אי־מדיניות ההגירה של מדינת ישראל, יוצר מציאות בלתי נסבלת. צלו של בג"ץ מרחף מעל כל ניסיון לשחרר אותנו מאימת המסתננים והמהגרים הבלתי חוקיים, ומדי פעם אנחנו מגיעים למצבים שבהם כל מה שנותר לעשות הוא לתלוש שערות ולצרוח מרוב תסכול וכעס.
כשהגיעו המסתננים מסודן ומאריתריאה היה מי שחשב, או לא ממש חשב, שעדיף להעניק להם הגנה קבוצתית. רשות ההגירה סבלה ממחסור חמור בכוח אדם כבר מראשיתה, ולא היה הרבה טעם לבדוק בקשות מקלט, משום שמדינות המוצא סירבו לקבל את הנתינים המגורשים. לכן כולם העדיפו לגרור רגליים עד הרגע האחרון, לא לבדוק בקשות מקלט מחד, ולא לגרש מאידך.
אלא שגרירת רגליים וסחבת רק דוחות את הקץ. בסופו של דבר צריך לשלם את החשבון. בשנת 2021 פסק בג"ץ כי בשל גרירת הרגליים של המדינה בהכרעה בבקשות המקלט, יש להעניק מעמד של תושב ארעי לדארפורים, ו-2,445 סודאנים קיבלו מעמד. בהמשך העניק בית המשפט המחוזי מעמד לעוד כאלף דארפורים, ובשנה שעברה הרחיב שר הפנים, משה ארבל, את הקריטריונים והעניק מעמד לעוד כ-200 סודאנים.
השבוע התפרסם כי מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה החליט להעניק מעמד של תושב ארעי לכל יתר הסודאנים, כדי להימנע מפסיקה תקדימית בעקבות עתירה של עו"ד מיכל פומרנץ (המתמחה בייצוג מחבלים ומסתננים).
זאת השיטה של בג"ץ. לא צריך באמת פסיקה. הפחד מהפסיקה כבר עושה את כל העבודה.
כעת עוד 1,800 מוסלמים, ובהם כמה מאות סוחרי סמים ורועי זונות, יקבלו מעמד. הם ירכשו נכסים, יקבלו רישיונות עסק, יוציאו רישיונות נהיגה, ייסעו לביקורי קרובים ולעסקים בסודאן, יסתובבו ברחובות עם נשק צה"לי ויצביעו לרשימות השמאל בבחירות המוניציפליות. כל זה משום שבג"ץ מנהל בפועל את מדיניות ההגירה של ישראל, והממשלה חוששת להתמודד איתו.
אבל אי אפשר להסיר אחריות גם מהממשלה, שקוראת לעצמה ממשלת ימין. מאז כישלון תוכנית ההרחקה למדינה שלישית, בשל התנגדות האיחוד האירופי, השמאל הישראלי והעולמי ובג"ץ, ובלימת המתווה המסוכן של האו"ם, בעקבות התנגדות פעילי השכונות והציבור הלאומי, הממשלה לא יזמה שום מהלך משמעותי של גירוש.
משרד האוצר אינו מצליח כבר 12 שנה לחתום על הסכם עבודה מכבד עם פקחי רשות ההגירה, שסובלת ממחסור אקוטי בכוח אדם. גם החוק היחיד שהובילה ח"כ יוליה מלינובסקי, המחייב גירוש של מסתננים המוכרים כתומכי משטר או שביצעו עבירות שדינן שלוש שנות מאסר ומעלה, אינו מיושם בשל הסחבת במשרדי המשפטים והחוץ.
בשם רוב תושבי השכונות הוותיקים, אלה שמסרבים לקבל את המכה כגזירת גורל, חשוב להבהיר: לא משנה בכמה תעודות זהות כחולות הם ינופפו מולנו, כמה עסקים הם ינהלו ברחובות הראשיים של השכונות, בכמה רכבי יוקרה הם ינהגו וכמה סמים הם ימכרו, מבחינתנו הם היו ויהיו תמיד מסתננים.
נ"ב: ולא בדרך אגב, השבוע גם נסגר בית הספר הממלכתי־דתי "שורשים" בשכונת שפירא, משום שהיה צורך להרחיב את בית הספר הסמוך של הג'נטריפיקטורים והמסתננים. כיום 45% מתלמידיו הם ילדי התושבים החדשים, 30% ילדי זרים, 15% ילדי החינוך המיוחד, ורק 10% הם ילדי התושבים הוותיקים.