יש רגע מוכר כמעט בכל קבוצת ווטסאפ. מישהו שולח הודעה מופרכת, מקוממת או שקרית, והאצבע כבר נשלחת אל המקלדת.
מצד אחד, אי אפשר להשאיר טענה כזאת בלי תשובה. עוד רגע אנשים יחשבו שיש בה משהו. מצד שני, אולי התגובה שלנו היא בדיוק מה שההודעה הזאת צריכה: עוד תשומת לב, עוד ויכוח ועוד עשרות אנשים שייחשפו אליה. אז לענות או לא לענות? מתברר שההתלבטות הזאת עתיקה בהרבה מקבוצות הווטסאפ.
ספר משלי מלא בפתגמים שנראים סותרים. כבר הגמרא (שבת ל.) שמה לב לסתירה בולטת בדרך הנכונה להתווכח עם אדם כסיל - לאו דווקא אידיוט, אלא אדם שבטוח בעצמו, מסרב לשמוע ביקורת ואינו מוכן ללמוד. ושלא תחשבו שזו סתירה שצריך לדקדק בשביל למצוא אותה - פסוק אחרי פסוק! פסוק אחד אומר: “אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ", ומנמק: “פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה" (כ"ו, ד). מי שנגרר לצורת הוויכוח של הכסיל עלול להפוך דומה לו. ומיד בפסוק הבא נאמר ההפך: “עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ", הפעם כדי שלא “יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו" (כ"ו, ה). לפעמים השתיקה מתפרשת כהסכמה, והכסיל משתכנע שאיש אינו מסוגל להשיב לו.
אז מה נכון לעשות? לענות לכסיל או לא לענות לכסיל? להשאיר את הבמה לפופוליסטים, לקונספירטורים, ולשקרנים שיפיצו את דבריהם בעולם בלי שאף אחד יגיב? אבל מה יקרה אם נגיב ובכך רק נהדהד את השקר, נעניק לו חשיבות ונחשוף אליו אנשים שלא היו שומעים עליו אחרת? העובדה ששני הפסוקים הוצבו זה לצד זה מלמדת שלא מדובר בסתירה שעורך הספר לא הבחין בה, אלא בשיעור מכוון: אין תשובה אחת שמתאימה לכל מצב. ספר משלי מציע שתי אפשרויות כי שתי האפשרויות קיימות בעולם, ובנסיבות שונות כל אחת מהן עשויה להיות נכונה. זה לא אומר שכל תגובה לגיטימית. בכל מצב קיימת פעולה נכונה יותר, אבל אין נוסחה שתחסוך מאיתנו את האחריות לברר מהי. עלינו לשאול מי מקשיב, האם התגובה שלנו תתקן או רק תעצים את השקר, והאם אנחנו מסוגלים לענות בלי לאמץ בעצמנו את הכעס, הזלזול והאלימות של מי שמולנו.
הנקודה הזו חשובה בכל ספר משלי, ובעצם בכל ספרות החכמה בתנ"ך. ספרות החכמה לא פותרת את האדם מאחריות. אוסף הפתגמים לא מתיימר לומר לנו מה לעשות בכל רגע. הוא מעניק לנו קווים מנחים, אבחנות חדות על בני האדם ועל העולם, וכלים שבאמצעותם נוכל לשקול את המציאות. מורה טוב לא רק מוסר לתלמיד שלו רשימת ידיעות. הוא מלמד אותו לשאול את השאלות הנכונות, לבחון את המציאות ולהפעיל שיקול דעת גם במצבים שהמורה מעולם לא דיבר עליהם. ספר משלי הוא מורה טוב. לאורך הפתגמים הוא נותן לנו הרגלי למידה, הרגלי עבודה והרגלי חשיבה. הספר סולל בפנינו כביש אל החוכמה, אבל לא יכול לנסוע בו במקומנו. באיזה נתיב על הכביש הזה נבחר לנסוע? זה כבר עלינו.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים ממשלי י"ח עד סוף הספר