נכנסנו לימי בין המצרים - שלושה שבועות שבהם עם ישראל מתאבל על חורבן בתי המקדש. כל ילד יודע: בית המקדש השני חרב בעוון שנאת חינם.
אלא שהאבל היהודי אינו נועד לשם התבוססות באבל; הוא אמור לעורר אותנו לשאול כיצד מתחילים לבנות.
את הדרך לבניין ניסח דודי זקני, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, במילים שהפכו לנכס צאן ברזל: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם".
הביטוי 'אהבת חינם' מעורר שאלה מתבקשת. וכי אהבתו של יהודי ליהודי מתנת חינם היא? הרי אנו מצווים בתורה "ואהבת לרעך כמוך". אין זו נדבה שאנחנו מעניקים לזולת בחסד וברחמים, אלא חובה בסיסית.
ובכל זאת, בדורנו התרבו כל כך הסיבות שבאמצעותן אנו פוטרים את עצמנו מן אהבת האחר. הוא מצביע למפלגה אחרת. הוא חרדי מדי, דתי מדי, ימני מדי או שמאלני מדי. הוא מחזיק בעמדה שגויה, ולעיתים אפילו מסוכנת בעיניניו. עד שכאשר אנחנו מצליחים לאהוב אדם שחושב אחרת מאיתנו, נדמה לנו שעשינו עמו חסד מיוחד. הענקנו לו אהבה "בחינם".
במצב שאליו הגענו, גם זו התחלה טובה.
המחלוקות אינן נעצרות עוד בוויכוח ענייני. היריב הפוליטי הופך לבוגד. מי שחולק עלינו בסוגיות שבין תורה, מדינה וצבא נעשה אויב התורה או אויב המדינה. ביקורת על המחנה נתפסת כשנאה, וערעור על דרך מסוימת הופך לפסילה מוחלטת של האדם.
והכול, כמובן, 'לשם שמים'.
דווקא משום כך שמחתי לראות השבוע את השיחה שפרסם הרב יגאל לוינשטיין עם הרב מרדכי נויגרשל, מבכירי המסבירנים החרדים. הרב לוינשטיין הקדים והבהיר כי אין מדובר ב"דיבייט", וכי המטרה איננה להכריע מי צודק, אלא להקשיב ולברר.
התרגלנו לראות כל מפגש בין בעלי השקפות שונות כזירת התגוששות: מי ניצח, מי הובס, מי השיב תשובה מוחצת ומי נותר בלי מענה. אבל בשיחה כזו בהחלט יש מנצח - וליתר דיוק, יש שניים. כאשר שני תלמידי חכמים בעלי השקפות שונות ואף מנוגדות, יושבים יחד, אינם מטשטשים את הפערים ובכל זאת מקשיבים באמת, שניהם מנצחים. וגם הציבור שמאזין להם מנצח.
אין צורך לטשטש מחלוקות. מותר להתווכח, ולעיתים אף חובה. אהבת ישראל אינה דורשת מאדם לוותר על אמונתו, על השקפת עולמו או על המאבק שהוא רואה כצודק. היא דורשת רק לזכור שגם בצדו האחר של הוויכוח עומד יהודי. בן אדם. גם אם בעינינו הוא טועה לחלוטין.
אנחנו מוכרחים ללמוד לחיות זה לצד זה; ללא השפלה, ללא קטטה וללא הפיכת כל מחלוקת למלחמת עולם.
שנאת חינם אינה שייכת רק לפוליטיקה, למגזרים ולקהילות. לפעמים היא מתגוררת בדלת הסמוכה.
כשעסקתי בשיפוץ דירתי, בין בעלי המקצוע, האישורים והבירוקרטיה, גיליתי גם שכנים שלא הכרתי קודם. אותם הגבר והגברת - בשינוי אדרת.
ידיד שביקש לעודד אותי עודד אותי באמצעות מעשה רב. אב למשפחה ברוכת ילדים נכנס להתייעץ עם הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל.
"הדירה שלנו צפופה", אמר. "יש בידינו שתי אפשרויות: לעבור לדירה מרווחת יותר או להרחיב את הדירה הקיימת".
"נו, מה הבעיה?" שאל הרב שטיינמן.
"יש לנו שכנים טובים", הסביר האיש, "ואנחנו חוששים שבמקום החדש יהיו לנו שכנים פחות טובים".
"אל דאגה", השיב הרב שטיינמן בחריפות. "אחרי השיפוץ כבר לא תכיר את השכנים. השכנים שלפני הבנייה הם לא השכנים של אחרי הבנייה"...
זו אמירה משעשעת, אך כדרכו של הרב שטיינמן, היא נוגעת בנקודה עמוקה ונוקבת.
בפרקי אבות נאמר: "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי אלעזר אומר: לב טוב".
רגילים להבין שעל האדם לחפש לעצמו חבר טוב ושכן טוב. אולם רבנו יונה מסביר כי כשם ש"עין טובה" פירושה שהעין שלי תהיה טובה, וכשם ש"לב טוב" פירושו שהלב שלי יהיה לב טוב - כך "חבר טוב" ו"שכן טוב" פירושם שאני אהיה חבר טוב ושכן טוב עבור הזולת.
אנחנו עסוקים מאוד בשאלה אילו שכנים קיבלנו ומה אינו בסדר אצל האחרים. ימי בין המצרים מזמינים אותנו להפוך את המבט: לא רק האם השכן שלי טוב, אלא האם אני שכן טוב.
הבניין מתחיל בכל פעם שאנחנו מוותרים על השפלה, מסרבים להפוך יריב לאויב וזוכרים שגם בצד השני עומד אח. הבית שנחרב בגלל שנאת חינם ייבנה כאשר נלמד לחלוק ואף להיאבק על דרכנו - בלי להפסיק לאהוב. שבת שלום, ותמיד שלום.