אלף ימים. מספר עגול, כמעט בלתי נתפס. אלף ימים מאז אותו בוקר שבו מדינה שלמה התעוררה למציאות אחרת. מאז אותו רגע הזמן התחלק לשניים: לפני 7 באוקטובר ואחריו.
בבוקר ההוא הייתי בקוסמוי שבתאילנד. חגגנו את שמחת תורה, רקדנו עם ספר התורה, רחוקים אלפי קילומטרים מהבית. ואז החלו להגיע הידיעות. תחילה שמועות, אחר כך דיווחים, ובהמשך תמונה שהלכה והתבהרה: מחבלים חדרו ליישובי העוטף, אזרחים נרצחו, משפחות נחטפו, ומדינת ישראל יצאה למלחמה.
רצתי למלון והתקשרתי למפקד שלי, מח"ט חטיבה 16 דאז, אל"ם ניתאי עוקשי. הוא לא האריך במילים. משפט אחד הספיק כדי להבין את גודל השעה: "תגיע לארץ הכי מהר, עשו לנו יום כיפור".
כבר ב־8 באוקטובר הייתי בעוטף עזה.
כמה ימים לאחר מכן, במהלך פעילות בשדרות, רקטה פגעה פגיעה ישירה במיגונית שבה שהינו. לרגע הכול החשיך. כשהאבק החל להתפזר, הסתכלתי על עצמי וניסיתי להבין אם אני בכלל מסוגל לזוז. כשהבנתי שהידיים והרגליים נשמעות לי ושאני עדיין עומד על הרגליים, ידעתי שאין זמן לעצור. למרות הפציעות, וללא טיפול רפואי, המשכנו להילחם. כך נראו אותם ימים, ממשימה למשימה, מתוך תחושת שליחות והבנה שאין כרגע מישהו אחר שיעשה את העבודה.
גם לאחר מכן המשכתי לשרת במילואים, עד שב־17 ביוני 2026 החיים השתנו שוב. במהלך פעילות מבצעית בלבנון עלה הכוח שלנו על מטען רב־עוצמה. בתוך שניות הכול השתנה.
באותו אירוע איבדנו את רס"ר אלכסנדר (אלכס) פילין הי"ד, לוחם אמיץ ואדם מיוחד במינו. מאז אותו יום אין כמעט רגע שבו אינני חושב עליו. אני מאמין בכל ליבי שאלכס הציל את החיים של כולנו. הוא היה במקום שספג את עיקר עוצמת הפיצוץ, ובזכותו אני והלוחמים שהיו איתי עדיין כאן.
יש חובות שאי אפשר להחזיר. את החוב שלי לאלכס לעולם לא אצליח לפרוע. אבל אני יכול לעשות דבר אחד: להמשיך לספר עליו, להזכיר את שמו, ולהשתדל לחיות חיים שיהיו ראויים לגודל ההקרבה שלו. זו המחויבות שלי אליו.
גם אני נפצעתי באותו אירוע. ברגע שהבנתי שאני מסוגל לעמוד, התחלתי לנהל את האירוע ולטפל בפצועים. רק אחר כך התפניתי להבין שגם אני אחד מהם. מאז החיים כבר אינם כפי שהיו.
המלחמה הזאת הותירה בי צלקות שלא תמיד נראות לעין. יש פציעות שאי אפשר לראות בצילום או בתחבושת. הן מלוות אותך בשקט, בכל יום מחדש. אבל לצד הכאב, היא גם לימדה אותי שיעור עמוק על עם ישראל ועל האנשים שחיים בו.
גדלתי בביתר עילית, השמיני מתוך שנים עשר אחים ואחיות, בבית חרדי ובישיבות חרדיות. במשך שנים הייתי בטוח שהצבא אינו המקום שלי. אפילו השתתפתי בהפגנות נגד הגיוס. החיים לקחו אותי בדרך אחרת, והיום אני משרת כקצין במילואים.
דווקא מהמקום שממנו באתי אני יכול לומר בוודאות: בשדה הקרב כל ההגדרות נעלמות. אין חרדי, דתי, מסורתי או חילוני. אין ימין ואין שמאל. כשאתה מסתכל על הלוחם שנמצא לידך, אתה לא שואל למי הוא מצביע, איך הוא מתלבש או איפה הוא למד. אתה רוצה רק דבר אחד, ששניכם תחזרו הביתה בשלום. שם, בתוך העשן והאש, אתה מבין עד כמה עמוקה האחדות שלנו, וכמה מעט באמת מפריד בינינו.
השבוע אנחנו קוראים את פרשת פנחס. פנחס לא חיכה שמישהו אחר ייקח אחריות. הוא קם ופעל מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות. בעיניי, זהו גם אחד הלקחים הגדולים של 1,000 ימי המלחמה האלה. אחריות איננה שייכת רק ללוחמים. היא שייכת לרופא בבית החולים, למתנדב בעורף, למורה, לשוטר, ולאדם שפשוט בוחר להיות שם בשביל מי שזקוק לו. כל אחד יכול להיות החוליה שמחזיקה את החברה הישראלית.
אחרי 1,000 ימים, אם יש דבר אחד שאני מבקש מכולנו, הוא שלא נחכה לעוד מלחמה כדי להיזכר שאנחנו עם אחד. שלא נצטרך עוד כאב כדי להבין שהמשותף בינינו גדול לאין שיעור מהמחלוקות שמפרידות בינינו. שנדע לכבד זה את זה גם כשאנחנו חלוקים, ושנשמור על הערבות ההדדית גם בימים של שגרה, לא רק ברגעי חירום.
זו תהיה הדרך שלנו להיות ראויים לאנשים כמו אלכס. אנשים שנתנו את היקר להם מכול כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות כאן.
יהי זכרו של רס"ר אלכסנדר (אלכס) פילין הי"ד ברוך. עם ישראל חי.