נדמה שאין ולא היה אדם שמעורר רגשות ודעות כל כך סותרות כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו.
בין הערצה עיוורת לסלידה עמוקה, בין תמיכה בלתי מסויגת להתנגדות אוטומטית, האיש הזה מפעיל את הישראלים, שכמעט לא מסוגלים להסכים על שום דבר שקשור בו.
רק כמעט: לא תהיה זו הגזמה לומר שכולנו תמימי דעים באשר לחושים וליכולות הפוליטיות הנדירות של נתניהו. אין אחד שמסוגל לקרוא את המפה הפוליטית, ובעיקר לפעול בתוך המגבלות הקשות שלה ולצאת מנצח כמעט בכל פעם. לפעמים גם השמאלנים האדוקים ביותר ממש מייחסים לו תכונות של קוסם, ומכנים אותו "ענק בין גמדים".
אחד הדברים הבולטים שנתניהו מצטיין בהם הוא השמירה והנאמנות הבלתי מתפשרות שלו על גוש הימין-דתיים. נתניהו לא רואה את עצמו כמנהיג הליכוד אלא כמנהיג הימין, וככזה הוא מתערב פעם אחר פעם, לעיתים בצורה בלתי נתפסת, במה שקורה במפלגות אחרות. הוא כופה איחודים, הוא בוחש בתוך המפלגות, והוא אפילו שריין בתוך הליכוד מקום לנציג של רשימה אחרת.
בבחירות האחרונות מרצ ובל"ד קיבלו יחד כמעט 290 אלף קולות, שווה ערך לשישה מנדטים שפשוט התאדו לגוש האופוזיציה כי אף אחת מהן לא עברה את אחוז החסימה (למרצ היו חסרים כארבעת אלפים קולות לעבור!). לנתניהו כמובן זה לא היה קורה: לא רק שהוא לחץ על האיחוד בין סמוטריץ' ו'הציונות הדתית' לבן גביר ו'עוצמה יהודית', הוא אפילו הצליח להכניס לשם את אבי מעוז ו'נעם' לאחר שנסע בעצמו לפגוש את הרב צבי טאו בביתו. התוצאה - תיקו הפך לניצחון מובהק במנדטים, ויצר קואליציית ימין יציבה שאפילו טבח שמחת תורה לא הצליח לערער.
לקראת הבחירות המתקרבות נתניהו שוב מתחיל לארגן את הגוש שלו. סמוטריץ' ובן גביר, שפועלים כראשי מפלגות עצמאיות, מצהירים בינתיים שהפעם אין 'בלוק טכני' או רשימה מאוחדת, וכל אחד מהם יוביל את המפלגה שלו עם פתק משלה, אבל מכיוון ראש הממשלה וסביבתו כבר מתחיל מכבש הלחצים - הכל כדי לא לאבד קולות ולמקסם את כוחו של הגוש.
ברור ששני המנהיגים שמימין לנתניהו לא מתים אחד על השני, וגם לא ממש מייצגים את אותו ציבור, אבל לחיבור הפוטנציאלי הזה הם מגיעים מעמדות שונות לגמרי: בן גביר הפך להיות הפוליטיקאי השני הכי פופולרי בימין, אחרי נתניהו. הוא רואה את הסקרים שמדברים על תוצאה מצוינת מבחינתו, ומצהיר שהוא יוביל את המפלגה השנייה בגודלה בגוש, ובטח שלא יסכים לשותפות שוויונית. לעומתו, 'הציונות הדתית' נעה סביב אחוז החסימה (לאחרונה מלמעלה), ובכלל לא ברור עדיין, למרות הסקרים האחרונים, האם ביום הבוחר היא תיכנס לכנסת הבאה.
במישור הביצועי בצלאל סמוטריץ' אחראי למהפכה של ממש בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. ההשקעות שהביא בתשתיות ופיתוח שינו סדרי בראשית, ונתנו דחיפה אדירה להמשך מפעל ההתיישבות. אם יש לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה הרי זה בזכות תושבי ההתנחלויות שאמורים להראות את התודה שלהם בקלפי. אבל לשר האוצר יש גם צד אחר, שמרחיק ממנו תומכים: שורה של התבטאויות מוזרות, חלקן מבוססות על פנטזיות, נותנות תחושה של חוסר נוחות במקרה הטוב, וחוסר אמון בשיקול הדעת שלו במקרה הפחות טוב. מצביעים רבים מהציונות הדתית (הציבור, לא המפלגה) היו רוצים לראות אותו בכנסת, אפילו בממשלה, אבל לא בקבינט הביטחוני, או בפורומים שבהם מתקבלות החלטות אסטרטגיות. פעם אחר פעם נראה שהאיש מדבר במונחים שלא קשורים לעולם הריאלי, כמו "כלכלת בחוקותי תלכו" או "בוננזה בעזה", "הרחבת הגבולות בלבנון" - וזה מקשה עליו לסחוף מצביעים מחוץ לקהל הבית שלו.
מצד שני, עוד ריצה משותפת עם בן גביר עלולה להרחיק לא מעט מצביעים שגם בפעם הקודמת הסתייגו מכך, והפעם יתקשו לבלוע את הצפרדע הזו. בן גביר באופוזיציה זה דבר אחד, אבל אחרי קדנציה אחת במשרד קריטי, שהייתה מלאה בעיקר בסרטוני טיק טוק ובהתדרדרות בביטחון הפנים זה כבר משהו אחר. אנשים רבים מבינים שמה שלא עשתה ממשלת הימין בקדנציה הזו היא כבר לא תעשה, למרות ההצהרות והגימיקים של בן גביר. ולכן קיים חשש שרק בגלל החיבור עם בן גביר הם יחפשו בית פוליטי אחר, אף שהתכוונו לבחור בבצלאל.
ביבי לא ישמח
אז מה נשאר לסמוטריץ' לעשות? נראה שגם ריצה לבד וגם ריצה משותפת נושאות סיכון מסוים של איבוד מצביעים. ובכל זאת, הייתי רוצה לראות את מפלגת 'הציונות הדתית' לא נכנעת ללחצים מכיוון הליכוד ורצה לבד בבחירות הקרובות. המפלגה הזו צריכה להבדיל את עצמה מעוצמה יהודית ומהליכוד, ולחזור למסרים וערכים של מפלגה דתית לאומית.
הסחף הגדול לכיוון בן גביר מגיע מציבורים חדשים שהוא מביא - חילונים, מסורתיים וחרדים, שמתחברים למסרים המוקצנים והפשטניים שלו. סמוטריץ' דווקא צריך לחזור לבסיס, לאותם מצביעי מפד"ל קלאסיים, שמרגישים שאיבדו את הבית בשנים האחרונות.
אם הוא יצליח ליצור תחושה שמשהו מאותה מפלגה עדיין חי ובועט ברשימה שלו, הוא גם יצליח להביא אותם לקלפי, ובסופו של דבר גם לעבור את אחוז החסימה ואף יותר מכך.
לא בטוח שנתניהו ישמח על ההחלטה הזו, אבל זו עדיין לא המפלגה שלו.
הטור מובא באדיבות השבועון "מצב הרוח"