
אי אפשר לסיים את פרשת פנחס בלי להיזכר בזוועות של טבח שמיני עצרת. "התעכבו לי עוד מעט, ולשון חיבה הוא זה" - כותב רש"י על החג הזה - "כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם: קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד"... היום האחד הזה, יום יחיד ומיוחד, יום שאמור להיות מלא שמחה ומתיקות, מלא חיבה מיוחדת וחיבור מיוחד שלנו, עם ישראל, עם אבינו שבשמים, היום הזה היה, לפני שנתיים ושמונה חודשים, ליום המר בקורותינו כמדינה.
מחיר טבח שמיני עצרת הסתכם לא רק במספר הנורא של ההרוגים, הפצועים, המעונים, והנרדפים - אלפי אנשים שחייהם קרסו והתרסקו, לא רק במספר החטופים, גם לא רק במספר הישובים שנהרסו, התושבים שגלו והפכו לפליטים, והטראומה הנוראה שכולנו עברנו. המחיר היה גם בהרתעה הישראלית שקרסה ונרמסה תחת רגלי הנוחבות, ובהבנה גם של החמאס בעזה, שהיה שיכור-נצחון מ"מבול אל אקצא", וגם של כל אויבינו בכל הגזרות, שאפשר לפגוע בנו באופן כל כך אכזרי, לפלוש לתוכנו, לחגוג על דמנו, להמיט עלינו חורבן, ושבעצם "חזון השמדת ישראל" שלהם הוא ריאלי ובר-מימוש.
זה המצב מולו ניצבנו בתום אותו יום נורא, וזו גם הסיבה בגללה לא יכולנו שלא לצאת להילחם בעזה, כפי שגם חייבים היינו להגדיר את מטרות המלחמה באופן ברור ונחרץ, כך שבשום אופן לא יהיה זה עוד סבב. הפעם יצאנו למלחמה כדי להשמיד את שלטון חמאס, להסיר כל איום מעזה כלפי ישראל מכאן ולהבא, וכמובן גם להציל את חטופינו.
ההחלטה הרשמית הזו שלנו כממשלה, היתה הד מתבקש לתובנה העמוקה של מאות אלפי ישראלים שעזבו הכל מאחור, עלו על מדים ומיהרו למלחמה. רק אמש שמעתי אם שהסיעה אז את בנה לחזית, מספרת בהתרגשות, גם ממרחק של כמעט שלוש שנים, על מגרשי חניה מאולתרים של המוני מכוניות פרטיות שחנו ליד בסיס צאלים. כולם היו חדורי מטרה ברורה: לנצח את החמאס, להכריע ולרסק אותו, להביא אותו למצב שלא יוכל לפגוע בנו עוד, שיהיה ברור לו, לכל תושבי עזה, וגם לכל שאר האויבים שלנו, ש"מבול אל אקצא" הביא חורבן על יוזמיו וכל מבצעיו, ושממש לא כדאי להם להתחיל לחשוב על מבול נוסף כזה.
נאלצנו לנהל את המלחמה הזו בתנאים קשים ביותר, ולא רק משום שהגענו אליה עם "צבא קטן וחכם" אותו בנתה מדינת ישראל במחדל נורא לאורך אותן שנים בהן אויבינו בנו סביבנו מערכי-השמדה. גם לא רק בגלל אמברגו אמריקאי שהוטל עלינו כדי למנוע מאתנו להתקדם לרפיח, צווי מעצר שהוציא בית הדין בהאג נגד ראש הממשלה ושר הבטחון שלנו, וקמפיינים בינלאומיים שהאשימו אותנו ב"הרעבה" ודרשו שנכניס "סיוע הומניטארי" הישר לידיים של אותו חמאס שאותו יצאנו להשמיד. בנוסף לכל אלה, גם הדאגה לשלום חטופינו המוחזקים בעזה, והחשש לפגוע בהם תוך כדי המלחמה, הקשתה מאד על חופש הפעולה שלנו מול חמאס, והרצון להציל אותם ולהשיבם הביתה, לישראל, הביא אותנו שוב ושוב לעסקאות שכללו נסיגה ומסירת שטח שכבר נכבש בדם חיילינו, ושהיה ברור מראש שנאלץ לכבוש מחדש ולשלם שוב באותו מחיר יקר.
אני כותבת כל זאת בלשון רבים, כי מדובר בהחלטות של הקבינט והממשלה, בה אנו חברים. אבל גלוי וידוע שדווקא אנחנו - שרי הציונות הדתית בקבינט - התנגדנו לחלק ניכר מההחלטות שהתקבלו ושהקשו עלינו להגיע להכרעת חמאס. למעשה, ניהלנו את המלחמה כשאנחנו מתמודדים גם עם קמפיין עתיר-משאבים, שתבע מאתנו להעלים עין מהסכנה הקיומית המאיימת עלינו, לוותר לחלוטין ולתמיד על ריסוק חמאס והרחקתו מגבולנו, ועל הצלת מדינת ישראל ותושביה מהטבח הבא, ולהשתעבד על-מלא לדרישות חמאס: שנצא מעזה עד הסנטימטר האחרון, ונחויב בהחלטת מועצת הבטחון שלא לשוב אליה כדי לחזור ולהילחם נגדו.
הנורא מכל בקמפיין הזה היתה הדב-לגיטימציה, אפילו הדמוניזציה, כלפי כל מי שסרב להיכנע לאותה "ראיית מנהרה" לפיה הבעיה היחידה היא בעיית החטופים. מי שהתעקש, כמונו, לראות גם את הצורך הבטחוני של מדינת ישראל, ואת מטרות המלחמה האחרות, הוצג כ"אוכל מוות", לא פחות.
ההאשמות הללו חזרו גם השבוע, מפי האלוף ניצן אלון, מי שלמעשה אימץ את אותה "ראיית מנהרה", ואיפשר לה לחסום בפועל את המערכה הצבאית להכרעת חמאס, באמצעות הגדרת פוליגונים נרחבים מאד בשטח רצועת עזה כאזורים בהם אסור לצה"ל לתקוף, בשל חשד להימצאות חטופים. דרך הלחימה, או נכון יותר: דרך האי-לחימה הזו יצרה אזורי בטחון נרחבים לחמאס, ומנעה בפועל כל סיכוי להביא אותו למצב של כניעה, או אפילו איבוד שיווי משקל. ניהול המלחמה תחת המגבלות הללו הביאה אותנו לדרך ללא מוצא, מול חמאס שהיה לו כל הזמן וכל הבטחון שבעולם להכתיב לנו תנאים שמשמעותם כניעה, והחזרת האיום אל גבולנו, עד הטבח הבא.
לפני כשנה החלטנו להטיל את כל כובד משקלנו על שתי דרישות שיוציאו אותנו מהדרך ללא מוצא: הדרישה להיכנס ולפעול דווקא באותם אזורי-בטחון שעד אז אסור היה לפעול בהם, שהיו בעצם מרכזי הכובד של חמאס, והדרישה לא לעצור בשום אופן לשום עסקה חלקית, כדי לא להותיר עוד חטופים מאחור.
בשלב הקריטי הזה ביקשתי לעשות סקר דעת קהל בנוגע לשתי הדרישות שלנו, וגיליתי, לשמחתי, שציבור עצום תומך בעמדתנו: רוב מובהק של מצביעי הימין, וכמחצית מכלל הציבור בישראל. הבנתי שאנחנו מייצגים ציבור ענק, אבל מושתק. ושההשתקה הזו מובילה אותנו לאסון.
נאבקנו על שתי הדרישות הקריטיות שלנו, עד שהן אומצו ע"י הקבינט, וזה בדיוק מה ששינה את המשוואה.
רק הכניסה של צה"ל לתוככי העיר עזה איפשרה לנו, לראשונה, לשים רגל על הצוואר של חמאס, להוציא אותו משיווי משקל, ולהביא אותו להסכמה להשיב את כל החטופים החיים ביום אחד. כל זה כשאנחנו שולטים ביותר ממחצית שטח רצועת עזה, ובידינו הסכם שנותן לגיטימציה בינלאומית לפירוק חמאס מנשקו ומשלטונו ברצועה.
הצלנו את המערכה מקריסה, אבל המטרה עוד לא הושגה: חמאס הוכה מכה קשה, אבל עדין קיים ברצועה, והוא גם מסרב (כמה מפתיע...) להתפרק מנשקו. והנה צצה דרישה חדשה: לוותר על הפירוז, ולהסתפק בשיקום, תחת נימוק מענין, לפיו יש לקחת מהחמאס לא רק שטח אלא גם אוכלוסיה, שתשתקם בשטח שבשליטתנו. לדרישה זו יש לסרב בכל תוקף. לא רק משום שאנחנו מכירים היטב את האוכלוסיה הזו, ואין שום סיבה והצדקה שנאפשר לה להשתקם בסמוך לישובים שלנו. אלא גם משום שאסור לוותר על המטרה הראשית של המלחמה, שהיא פירוק מלא של חמאס מנשקו.
"צרור את המדינים והיכיתם אותם" - "צרור" - אומר רש"י - "כמו: זכור, שמור, לשון הווה, עליכם לאיוב אותם". נמשיך לצרור את צוררינו, שקמו עלינו להשמידנו. נמשיך לאיוב אותם, ולוודא שלא יוכלו לעד לפגוע בנו. שבת שלום, יחד ננצח בע"ה