אחת התופעות המרתקות בעולם התורה הציוני היא העובדה שדווקא הישיבות שנושאות את דגל הרב קוק מרגישות שעוד לא הגיע הזמן לממש את דרך הלימוד שלו.
מחשבה של הרב קוק? בהחלט. דרך הלימוד שלו? כשיבוא המשיח. הרב קוק הרי טען בלהט שהתורה בארץ ישראל צריכה להילמד באופן שונה מאשר בגלות, כי בארץ ישראל צריך להתכונן לסנהדרין על ידי חיבור הלכה ואגדה, חיבור תורה שבכתב לתורה שבעל פה וחיבור פרטי התורה לעקרונותיה וכלליה.
אבל לפני שמדברים גבוהה גבוהה על הכנה לסנהדרין כמשימת בתי המדרש הציוניים, צריך להתבונן בשטח, באתגרים של עולם התורה.
בחורים רבים לא מתחברים ללימוד העיון ובוגרי ישיבות רבים לא מרגישים שמכל שנות הלימוד שלהם נשאר להם משהו ממשי ביד.
חוסר הסיפוק משנות הלימוד הוא הגורם העיקרי לכך שבוגרי ישיבות לא ממשיכים ללמוד כמעט. מפעילים את הראש בהייטק, במשפטים, אבל לימוד התורה מסתכם בתן חלקנו, דרשה של הרב או שיעור דף יומי, בהם הלומד פאסיבי ושכלו נרדם עד שגם עיניו נעצמות. אין חוסר כבוד גדול יותר לתורה מאשר להפעיל את המוח בכל תחום מבלעדיה.
אפשר להטיף מוסר, אפשר גם להאשים את הפרוגרס, אבל לפני הכל נראה שצריך לשנות את מסלול הלימוד והצורה שלו.
הלימוד המשמעותי ביותר, זה שנשאר לאדם ביד וממילא מדרבן אותו להמשיך ללמוד הוא לימוד סוגיות.
להקיף סוגיה, מתחילתה עד סופה, בליווי רב מנחה, זו משימה שכל בוגרי ישיבה יכול לעמוד בה. מנישואיו והלאה. בתחילת השבוע מקבלים מהרב דף מקורות מקיף, במהלך השבוע כל אחד לפי זמנו הפנוי מנסה לעבור עליו ובסוף השבוע הרב מעביר שיעור על הסוגיה. מי שמצליח גם לסכם לעצמו את תובנותיו, את מה שעלה במצודתו, ירוויח עונג רוחני שאין דומה לו. עם הזמן מקיפים עוד ועוד סוגיות, במגוון תחומים הלכתיים אקטואליים מעניינים.
לא להתפשר על לימוד מחשבה, להתעקש על לימוד שמאתגר את המוח ומעסיק אותו. לימוד כזה של כמה שעות שבועיות, לימוד שיכול להיות בנסיעות או בזמנים 'מתים', הופך לחלוטין את כל חיי האדם. כל הבית מקבל צורה אחרת, כל החיבור לתורה, לקב''ה, עולה מדרגה כשהלימוד מסודר, מובנה, מעמיק ומטביע חותם ממשי של עשרות סוגיות מסוכמות ומקיפות.
אבל כדי שכל יהודי יתמקד מחתונתו והלאה בלימוד סוגיות, הוא צריך הכנה, תשתית.
ארגז הכלים ללימוד סוגיות מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון הוא ידע. בלי ידע קשה מאד ללמוד. ריאלי לחלוטין לבנות לילדינו מסלול לימוד שבו עד הבר מצווה הם יודעים את החלק ה'סיפורי' שבתנ''ך וגם מקבלים מושגי בסיס במשניות, מהבר מצווה ועד הישיבה לומדים דף ליום בגמרא ובשלב הישיבה לומדים חצי שעה ביום תנ''ך ודף וחצי ביום גמרא. בלי תוספות. מסוף סדר בוקר ועד שהולכים לישון מתמקדים בלדעת דף וחצי גמרא, לחזור עליו ככל האפשר, לפי היכולת. כל אחד לפי דרגתו.
בצורה כזו של לימוד מסודר, כל בחור ישיבה דתי לאומי, לא משנה איפה הוא לומד, יכול להגיע לסיום ההסדר או לחתונה כשיש לו ידע בסיסי ומושגים יסודיים בחלקים רחבים בתורה. זו תשתית נהדרת ללימוד סוגיות. לא צריך להיות שקדן או מוכשר, צריך רק סדר ותוכנית.
כל מי שלמד כמה שנים בישיבה יודע שצורת הלימוד חשובה בהרבה מזמן הלימוד. ככל שלומדים מסודר יותר, הלימוד מייצר סיפוק וסיפוק מהלימוד הוא הערובה הטובה ביותר להמשך לימוד. יותר מכל שיחת מוסר.
החלק השני הוא עיון. אסור לוותר על העיון הישיבתי, אסור לברוח ממנו להלכה או לגישות שונות. כל בחור ישיבה חייב כמה שנים של עיון למדני מופשט ותיאורטי בסוגיות 'הכבדות'. כללי ההכרעה במסכת כתובות, יסודות נזיקין בבבא קמא, ומושגי הבסיס של הלמדנות בפרק שנים אוחזין וחזקת הבתים. מי שהשקיע בלימוד הזה, בחברותא, מ9 בבוקר עד 1, יכול בארבעה חורפים בלבד להפוך ללמדן, לדעת ללמוד.
הלמדנות היא הבסיס לחשיבה התורנית. לדעת להקשות, לתרץ, להבין קטע מוקשה בפוסקים. בלי זה אי אפשר ללמוד סוגיות הלכתיות כל החיים.
עד החתונה רוכשים כלים, מהחתונה לומדים סוגיות. זה מסלול קל ויעיל שיראלי לכל בחור ישיבה דתי לאומי באשר הוא. אחריות שלנו לכוון לשם את ילדינו כדי שהם לא יתמודדו עם האתגרים שאנו חווינו.
אם זו תהיה צורת המסלול השגרתית, אז העילויים והמוכשרים של עולם התורה הדתי לאומי יצליחו בהחלט להגיע לכל חלקי התורה, ללמוד כמו החרדים גם זרעים וקדשים וטהרות, להעמיק בסוגיות מגוונות בכל התחומים, ומתוך כך יהיה אפשר לחלום על הקמת הסנהדרין עוד לפני ביאת המשיח.
הכותב הוא ר"מ בישיבה הגבוהה תפארת ישראל ביד בנימין ובוגר כולל ארץ חמדה וישיבת כרם ביבנה