אפרים רימל חוזר לרגעים שאחרי התאונה הקשה שבה איבד את אשתו ציפי ואת בתם התינוקת נועם רחל, ומתאר את ההתעוררות בבית החולים, הבשורה המטלטלת, ההתמודדות עם הפציעה והשיקום, והבחירה להמשיך לחיות מתוך אמונה.
"אני עובר בצומת שבה התרחשה התאונה לפחות שלוש פעמים בשבוע. אין זיכרונות, אין פלאשבקים, אין דברים כאלה. לפעמים זה מסקרן אולי לזכור מה קרה. אני חושב שבסוף זה משמיים שאני לא זוכר - כי נראה לי שזו טראומה קשה מדי", מספר רימל בשיחה בערוץ 2000.
הוא שיתף כיצד מתמודדים עם אובדן בלתי נתפס, מה נתן לו כוח להמשיך, איך האמונה נכנסת דווקא במקום שבו אין תשובות, ולמה גם אחרי טרגדיה גדולה אפשר לבחור בחיים, במשמעות ובבניית עתיד חדש.
"האובדן של ציפי ונועם הוא הרבה יותר קשה בשבילי מהפציעה הפיזית. הנכות היא קשה, מאתגרת וככל שעובר הזמן אולי מתסכלת אפילו יותר, אבל מצד שני כמעט תמיד יש פתרון כלשהו. לא היה לי כעס על הקדוש ברוך משתי סיבות: האחת זה לא יעזור לי ואני לא אקבל תשובות יותר טובות. זה פשוט לא יקדם אותי לשום מקום - כי ידוע שהאמונה מתחילה כשהידיעה נגמרת", מתאר אפרים.
הוא מספר על החלטתו להינשא בשנית לאיילת. "זה לא בא במקום או כדי להחליף. זה בא למלא את החיים בצורה אנושית בעולם הזה. צריך לזכור שאם אנחנו כאן אז יש לנו את היכולת להתמודד עם זה. יש לנו את היכולת להצליח לחיות חיים מלאים, משמעותיים, חשובים ומלאי תוכן ומלאי משמעות על אף כל הקשיים והאתגרים שאנחנו ניצבים בפניהם".