לקראת כנס התנ"ך המוקדש לזכרו של סמל יונתן גרינבלט הי"ד שנפל בקרב בעזה, התארחה אמו ישראלה לשיחה עם ד"ר חנה קטן ושיתפה בכאב על הגעגוע שאינו מרפה, לצד הרצון להמשיך לספר על דמותו ועל דרכו.
ישראלה סיפרה כי גם עצם ההגעה לריאיון אינה מובנת מאליה עבורה. "לא קל לי לצאת מהבית, אבל אני מרגישה שגם היום יוני מוציא אותי מאזור הנוחות שלי ואומר לי, 'אימא, קומי, תלכי, תדברי ותגלי את האור שלי'", שיתפה.
לדבריה, אי אפשר לתאר במילים את אישיותו של בנה. "כמה שאני אספר, בחיים לא תצליחי להבין. בן אדם מורכב מכל כך הרבה פרטים", אמרה, ותיארה ילד שאהב לחבק, אהב לקרוא ספרים ובעל ידע כללי רחב. היא סיפרה גם על הקשר המיוחד שנרקם עם אחיו התאום, קשר שהלך והעמיק עם השנים עד שהפכו לחברים קרובים.
בהמשך השיחה התייחסה לשירותו הצבאי ולחודשי הלחימה הארוכים בעזה. "אני חושבת שהוא הבין את השליחות שלו", אמרה, וסיפרה כי לאורך המלחמה ביקש שוב ושוב להצטרף לחבריו שנלחמו. "גם מי שלא נהרג הזיז את החיים שלו לשנה שלמה בשביל עם ישראל. הוא היה בקיץ, בחורף, בחום, בקור, ופשוט אמר - עכשיו אני בשביל עם ישראל".
כאשר נשאלה על ההתמודדות עם השכול, השיבה בכנות, "עברו שנתיים, אבל כל פעם עוד משהו צץ. אי אפשר להניח את זה. אני לא יודעת אם אני מחזיקה את זה או שזה מחזיק אותי". לדבריה, לצד האמונה הגדולה, הכאב האישי אינו נעלם. "בסוף אני אימא. אני רק רוצה את הילד שלי פה איתי".
אחד הרגעים המטלטלים שעליהם סיפרה נגע ליום שבו קיבלה המשפחה הודעה כי יוני נרשם לכנס התנ"ך. עוד לפני שנפצע ביקש מאביו לרשום אותו ליום העיון, משום שידע שבאותם ימים יהיה בבית. "במוצאי שבת, כשהוא כבר היה פצוע קשה, הגיעה ההודעה: 'יונתן אהרון נרשמת לכנס'. מאז הכנס מוקדש לזכרו, וזה מאוד מרגש".
גם סיפורי הגבורה שעלו לאחר נפילתו מלווים את המשפחה. ישראלה סיפרה כי באחד המבצעים התבקש יוני לעלות לגג שהיה חשוף לסכנה. כשחייל נוסף היסס, שאל אותו, "אתה מפחד?", וכשנענה בחיוב השיב, "אני אעשה את זה לבד", ביצע את המשימה וחזר בשלום. כששב לחבריו בחר דווקא לשבח את החייל השני ולספר "כמה הוא היה תותח", ורק לאחר מכן התבררה מלוא התמונה.
בסיום הריאיון חזרה ישראלה לרגעים האחרונים שלפני כניסתו לרפיח. שלושה חודשים קודם לכן נפטר אביה, אך יוני בחר שלא לעדכן את מפקדיו כדי שלא יישאר מאחור.
"הוא לא היה בשבעה, לא בהלוויה ולא בשלושים, כי הוא לא רצה שלא יכניסו אותו עם החברים", סיפרה. שבוע לפני שנפצע, כששהה בבית למספר ימים, עבר בין קרובי המשפחה אחד־אחד כדי לנחם אותם על פטירת סבו - מעשה שממשיך ללוות את בני משפחתו עד היום.