הרבנית נעמי שפירא, מייסדת ומנהלת מדרשת "אבקשך" ומלמדת במדרשת בר-אילן, מוכרת לרבים כמחנכת המנגישה את תורת החסידות ועבודת השם לחיי המעשה.
אולם, מאחורי התורה המשמחת והחיוניות הגדולה, ניצבת אישה ואם המתמודדת, יחד עם משפחתה, עם פצעי המלחמה שחדרו אל תוך המעגל המשפחתי הקרוב ביותר.
בראיון לערוץ 7 היא משתפת בהתמודדות המשפחתית עם בנה הבכור, אברהם, אשר נפגע בנפשו בעקבות אירועי המלחמה. "בננו הבכור, שיש לו הרבה מסירות בהרבה דברים, במהלך המלחמה נהיה פוסט טראומטי מהמראות אליהם נחשף במחנה שורה. בגלל שאנחנו כהנים, הוא לא טיפל במתים, אבל הוא היה במעגל שני, תמך ונחשף".
לדבריה, הזיהוי של הפגיעה הנפשית לא היה פשוט כלל, שכן בנה ניחן בכוחות ניהול ועוצמה פנימית שהסתירו את הסערה שהתחוללה בתוכו. "הוא המשיך כרגיל אבל הרגיש דיכאון. הבנו שזה פוסט טראומה ומשם התחיל המסע שלו, אשפוז, טיפול והתמודדות וברוך השם הוא מתמודד היטב. המקרה שלו פתח לנו צוהר לכל העולם הזה של הגבורה השקופה".
הרבנית משתפת כי החלטת המשפחה לנרמל את הנושא ולדבר עליו בפומבי, הולידה הדים עצומים בציבור הרחב החווה פוסט טראומה. כבת לדור שני לשורדי שואה, היא מזהה קשר ישיר בין שתי התקופות, ומבקשת לתקן את בדידותו של הדור ההוא באמצעות החיבוק הקהילתי של ימינו. "לא צריך להתבייש להיעזר. בדיוק כמו שדרך הסיפור של אברהם נחשפתי לפוסט טראומה, אמרתי לעצמי שברור שלאבי, הייתה פוסטו טראומה מהשואה. הוא היה צריך לעשות הכל לבד - לנו יש את הקהילה".
היא חוזרת אחורה בזמן, אל ימי תחילת הפעילות המשותפת שלה ושל בעלה הרב יהושע שפירא, כאשר החליטו כזוג צעיר לפרוץ דרך ולהקים ישיבה בעיר רמת גן. "אנחנו עד היום לא מאמינים שעשינו את זה. מדובר בנס של ממש", היא משחזרת בחיוך.
"הקב"ה דחף אותנו כל הזמן. חיפשנו שליחות ואחרי שהתחתנו היה את סיפור ימית. ירדנו לשם. בהמשך דיברו על חברון או שכם. הלכנו לישיבת עוד יוסף חי והיינו חלק מהקמת מעלה לבונה. המשכנו לחפש את ההשפעה וגילינו שמחדרה עד גדרה לא הייתה ישיבת הסדר. היינו הראשונים וכל הזמן קיווינו שיהיו גדולים מאיתנו שיתחילו - אבל זה לא קרה. בהתחלה חשבנו על תל אביב אבל הרב יעקב אריאל כיוון אותנו לרמת גן ואף הציע עזרה", היא משחזרת.
"מבחינתנו", ממשיכה הרבנית שפירא, "תמיכת הרב אריאל היתה מאוד משמעותית לאורך כל הדרך. היום הוא הנשיא של הישיבה ולא היינו זזים בלעדיו. היינו למודי ניסיונות לא פשוטים ובהתחלה אמרתי שנעבור לרמת גן לשנת ניסיון. זכינו להמשיך לעוד שנה ועוד אחת ואחר כך בא גל של ישיבות. אנחנו מתחילים את שנתה ה-33 של ישיבת רמת גן".
כמי שעוסקת בהוראת תורה במשך עשרות שנים, מתארת הרבנית שפירא את הדרך הפתלתלה והאינדיבידואלית שעברה בעצמה כאישה בדור שבו מדרשות לנשים כמעט ולא היו קיימות. היא מוסיפה כי גם בתוך הבית פנימה, הלימוד המשותף עם בעלה הרב, לא תמיד זרם על מי מנוחות בשל השוני המובנה בצורות הלמידה.
כדי לגשר על הפער ולספק את הצמא הרוחני העמוק שלה תוך כדי גידול ילדים וניהול הבית, פיתחה הרבנית שיטה ייחודית של לימוד "בין הטיפות" - לימוד תמציתי ומרוכז המלווה את עבודות הבית הפשוטות ביותר.
הרבנית קוראת לנשים הצעירות של היום לפעול מתוך נחת רוח פנימית ולא להיגרר אחר תכתיבי ההישגיות המלחיצים של החברה המודרנית, בייחוד לאור התארכות תוחלת החיים והאפשרויות הטכנולוגיות החדשות.
בסיום דבריה, פונה הרבנית שפירא במסר מעצים ומלא הוקרה ישירות אל נשות המילואימניקים הנושאות בעול המלחמה המתיש יום אחר יום, ומפצירה בהן להשקיע בעצמן, להתפנק ולשמור על שמחתן כעוגן לקיומו של הבית ושל עם ישראל כולו.