החשיפה בתחילת השבוע על רשת הברחת הסחורות לעזה הייתה צריכה להפתיע אף אחד.
פלסטינים מיהודה ושומרון, סוחרים עזתים, אזרחים מצרים ואפילו חיילים מצה"ל חשודים כי היו מעורבים בהעברת סחורות לרצועה.
אין ספק שמדובר בפרשה חמורה שמחייבת מיצוי דין חסר פשרות, אבל דווקא הפרשה הזו מעלה שוב שאלה גדולה יותר: מדוע ישראל ממשיכה בעצמה להזרים במקביל כמויות עצומות של ציוד לתוך השטח של רצועת עזה?
בשבוע שעבר פורסמו תיעודיים שמהם ניכר שהסיוע שנכנס לרצועת עזה עלה כבר לשלב נוסף. כבר לא מדובר רק בשקי קמח, תרופות ולא ציוד רפואי, אלא חומרי בנייה של ממש. קשה להתעלם מהמשמעות של המראות הללו. כל אזרח בישראל מבין שחומרי בנייה ברצועת עזה אינם עוד מוצר תמים, אלא הם משמשים דה פקטו לשיקום תשתיות, לשיקום המנהרות והתת-קרקע ולביסוס מחדש של שלטון חמאס.
כאן נמצאת הסתירה שמדינת ישראל עדיין לא הצליחה להסביר. כבר קרוב לשלוש שנים חוזרת הממשלה פעם אחר פעם על אותה התחייבות: מיטוט חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות. אלפי לוחמים לקרב בשם היעד הזה, ורבים מהם, בהם יקירנו שמסרו את נפשם, לא שבו. משפחות שלמות שילמו את המחיר הכבד ביותר מתוך אמונה שהפעם ישראל לא תסתפק בעוד סבב לחימה, אלא תשנה את המציאות מן היסוד.
אלא שבזמן שהלוחמים נדרשו להילחם בכל בית ובכל סמטה, מדיניות הכנסת הסיוע ממשיכה לאפשר לחמאס להתאושש מחדש. גם אם חלק ניכר מהסיוע מיועד לאוכלוסייה האזרחית, אי אפשר להתעלם מהעובדה שחמאס שולט בשטח, משפיע על חלוקת המשאבים ומפיק תועלת מכל תהליך של שיקום. ככל שנכנסים יותר אמצעים, כך גדל מרחב הפעולה של הארגון לשרוד, להתארגן מחדש ולבסס מחדש את שליטתו.
פרשת ההברחות ממחישה את מה שהיה ברור לכול: הסחורות הללו הפכו למשאב אסטרטגי. עבריינים מוכנים להסתכן כדי להבריח אותן לרצועה, כי יש בצד השני מי שזקוק לו ומוכן לתגמל עליהם ביד רחבה.
לכן המאבק של מדינת ישראל לא יכול להסתכם רק בתפיסתם של המבריחים. הוא חייב לכלול גם בחינה מחודשת של המדיניות הרשמית. כל משאית שנכנסת לעזה צריכה להיבחן לא רק דרך העדשה ההומניטרית, אלא גם דרך השאלה האם היא מקרבת את מימוש מטרות המלחמה או שמא מרחיקה אותם.
מדינת ישראל רשמה בשנה האחרונה הישגים משמעותיים מול אויביה באזור. דווקא עכשיו אסור לאבד את המטרה שלשמה יצאו הלוחמים לקרב. אסור שההישגים הצבאיים יישחקו בגלל מדיניות שמאפשרת לאויב להשתקם. מי שמבקש לנצח את חמאס חייב גם לנתק ממנו את החמצן הכלכלי והלוגיסטי שלו.
כל עוד הסחורות ממשיכות לזרום, קשה לטעון ברצינות שחמאס נמצא בדרך לקריסה. אם מדינת ישראל נחושה להשלים את מטרות המלחמה, הגיע הזמן לעצור את הזרמת הסחורות שמסייעות, במישרין או בעקיפין, לשיקומו של הארגון.
הכותב הוא אביו של רס"מ במיל' ישי הי"ד שנפל בקרב בלבנון וחבר הנהלת פורום הגבורה