היחסים האסטרטגיים בין ירושלים לוושינגטון עומדים בפני אחת התקופות המורכבות והמאתגרות ביותר בהיסטוריה המשותפת של שתי המדינות.
בעוד שהקשר הביטחוני והמדיני נראה איתן על פני השטח, מתחתיו רוחשים זרמי מעמקים פוליטיים וחברתיים המאיימים לשנות את חוקי המשחק שהיו נהוגים במשך עשרות שנים.
כדי להבין לעומק את השינויים המבניים הללו, שוחחנו עם רות פינס פלדמן, עמיתת מחקר במכון משגב לביטחון לאומי ואסטרטגיה ציונית ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, המציגה ניתוח מפוקח, מפורט ומקצועי של המציאות החדשה בגבעת הקפיטול ובחברה האמריקאית כולה.
אחד האירועים שעוררו דאגה רבה בישראל לאחרונה היה יוזמתו של חבר הקונגרס הרפובליקני תומאס מאסי, שהציע לפגוע בסיוע הביטחוני המוענק לישראל. העובדה שהצעה מסוג זה מגיעה דווקא מתוך המפלגה הרפובליקנית, שנחשבת באופן מסורתי לראש החץ של התמיכה בישראל, הדליקה נורות אדומות רבות בירושלים.
לשאלתנו האם יש משמעות לכך שדווקא נציג רפובליקני העלה את ההצעה, היא משיבה בחיוב אך מסתייגת מהכללות רחבות מדי. "צריך להיזהר מלייחס לזה משמעות רחבה מדי", מסבירה פינס פלדמן. "ההצעה של תומאס מאסי לא מייצגת את עמדת המפלגה הרפובליקנית, והיא נדחתה ברוב גדול. עם זאת, היא כן משקפת את השינוי הקיים בתוך הימין האמריקני בו צומח זרם בדלני, שטוען שארה"ב צריכה לצמצם את המעורבות שלה בעולם, כולל במזרח התיכון ובפרט מול ישראל".
עליית הזרם הבדלני מסמנת שינוי כיוון מהותי באופי האתגרים המדיניים של ישראל בוושינגטון. אם בעבר עיקר החשש של מקבלי ההחלטות בישראל התמקד בפעילות של גורמים פרוגרסיביים אנטי-ישראליים בצד השמאלי של המפה, הרי שכעת המגרש הפוליטי הופך למורכב בהרבה, כאשר קולות המפקפקים בנחיצות הסיוע נשמעים גם בימין השמרני.
"המסר החשוב הוא שהאתגר של ישראל כבר אינו מגיע רק מהאגף הפרוגרסיבי של הדמוקרטים. יש גם מיעוט קולני בימין שמבקש לבחון מחדש את הסיוע האמריקני. כרגע מדובר במיעוט, אבל זה סימן שכדאי לשים אליו לב", היא מבהירה.
מתוך הבנת השינוי הדינמי הזה, נראה כי במערכת המדינית והביטחונית של ישראל מתגבשת תפיסה אסטרטגית חדשה, שמטרתה להגדיר מחדש את טיב היחסים הכלכליים והצבאיים עם ארצות הברית, תוך מעבר ממודל של תמיכה חד-צדדית למודל של תרומה הדדית ושיתוף פעולה טכנולוגי וצבאי הדוק. "להערכתי, ישראל כבר זיהתה זאת ומקדמת כיום מסר תכנית לשינוי חבילת הסיוע - מסיוע לשותפות. כבר כיום הסיוע שניתן לישראל הוא בפועל מושקע ישירות בתעשייה האמריקאית וכולל שתוף פעולה סביב התעשיות הביטחוניות ובפיתוח אמל"ח ושדרוג המערכות הקיימות מעצם הביצועים הישראלים בקרב".
מול הקולות הבדלניים הללו בימין, בולטת עמדתם של גורמים מרכזיים אחרים במפלגה הרפובליקנית שממשיכים להוביל קו פרו-ישראלי תקיף ובלתי מתפשר. דוגמה בולטת לכך היא התייצבותו החד-משמעית של השגריר האקבי לצד ישראל, המציגה קונטרה ברורה להצעותיו של מאסי. "השגריר האקבי יצא להגנה נחרצת על המשך הסיוע הביטחוני לישראל לאחר ההצבעה בבית הנבחרים על הצעתו של תומאס מאסי לבטל את הסיוע. האקבי הדגיש שהברית הביטחונית משרתת גם את האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון, ולכן אין לראות בסיוע הוצאה חד-צדדית. הוא הבהיר שהסיוע אינו חסד שארה"ב עושה לישראל, אלא חלק מהאינטרס הביטחוני והאסטרטגי של ארצות הברית עצמה. בנוסף, הוא הזכיר שההצעה לבטל את הסיוע נדחתה ברוב גדול, כך שלמרות הרעשים הפוליטיים, עדיין יש רוב בקונגרס שמחויב לברית עם ישראל".
במקביל לטלטלות בימין, הזירה הדמוקרטית חווה מגמת הקצנה ברורה בקרב חלקים נרחבים בבסיס המפלגה, המלווה בקולות פנימיים המנסים לבלום את הסחף. התבטאותו הדרמטית של הסנאטור הדמוקרטי ג'ון פטרמן, לפיה לא יישאר במפלגה אם זו תהפוך לאנטי-ישראלית, משקפת היטב את עומק השסע הפנימי.
"יש כאן שתי מגמות שפועלות במקביל. מצד אחד, בקרב בסיס המצביעים הדמוקרטי, במיוחד צעירים, יש עלייה משמעותית בכוחם של מועמדים שמבקרים את ישראל ואף רצים על קו אנטי-ישראלי. זו כבר לא תופעה שולית והיא מבטאת שינוי עמוק במפלגה", אומרת פינס פלדמן.
לדבריה "מצד שני, עדיין קיימים במפלגה הדמוקרטית פרו-ישראלים מובהקים, כמו ג'ון פטרמן, שמנסים לבלום את הכיוון הזה. העובדה שפטרמן מרגיש צורך לומר בפומבי שהוא לא יישאר במפלגה אם תהפוך לאנטי-ישראלית, מלמדת עד כמה הוויכוח הפנימי החריף. כלומר, לא נכון לומר שהמפלגה הדמוקרטית הפכה לאנטי-ישראלית, אבל בהחלט נכון לומר שהעמדה הפרוגרסיבית מקבלת יותר כוח והשפעה מבעבר. הוויכוח הזה מבטא לדעתי שתהליכי שינוי עמוקים יותר בחברה האמריקאית בכלל ולא רק שינוי מול התמיכה בישראל. יש לזכור שרק לאחרונה טראמפ הגדיר בדיוק את התחזקות הקולות הקיצוניים במפלגה הדמוקרטית המזוהים יותר עם רעיונות קומוניסטים כסכנה קיומית על ארה"ב".
חלק מהפרשנים הפוליטיים נוטים לייחס את השחיקה במעמדה של ישראל בוושינגטון לגורמים פרסונליים, ובפרט למדיניותו או לאישיותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "אני לא מסכימה שזה העניין אלא חושבת שמדובר יותר בשינוי עומק בחברה האמריקאית - שנוגע לתפיסות שונות אנטי ממסדיות, תחושות קיפוח והתחזקות של קבוצות מיעוט פוליטיות. ברמה הממסדית, עדיין יש לישראל רוב משמעותי בשתי המפלגות. אבל מה שהשתנה הוא שהקונצנזוס שהיה כמעט אוטומטי במשך עשרות שנים, כבר אינו מובן מאליו. אצל הדמוקרטים מדובר בעיקר בשינוי אידאולוגי, ואצל הרפובליקנים מדובר בעליית הזרם הבדלני. לכן, האתגר של ישראל אינו מול מפלגה אחת אלא מול מגמות עומק בפוליטיקה האמריקנית. דווקא משום כך ישראל צריכה להמשיך לטפח יחסים דו-מפלגתיים ולא להיות מזוהה עם מחנה פוליטי אחד בלבד."
סוגיה בוערת נוספת המעסיקה את מקבלי ההחלטות בארץ היא התבטאויותיו החוזרות ונשנות של ג'יי די ואנס, מהדמויות המשפיעות ביותר בימין הרפובליקני כיום ומי שמסומן כמועמד פוטנציאלי להנהגה עתידית. ואנס תקף לאחרונה את ישראל בטענה כי שילמה למשפיענים כדי לפעול נגד עסקת הגרעין עם איראן. אל מול הקולות הקוראים לעימות חזיתי איתו, מציגה החוקרת גישה דיפלומטית שקולה ומאופקת.
"אני לא חושבת שעימות פומבי הוא הצעד הנכון. אך כן יש כמובן להעמיד את הדברים על דיוקם ולספק מענה אל מול הטענות של ואנס ולא להשאיר את הדברים לעמוד בחלל ריק. ואנס הוא אחת הדמויות המשפיעות ביותר במפלגה הרפובליקנית, ויש לו סיכוי ממשי להיות נשיא בעתיד. גם כשהוא מבקר את ישראל, הוא עדיין מגדיר את עצמו כתומך בישראל ומדגיש שהוויכוח שלו הוא על האינטרס האמריקני ולא על עצם הברית בין המדינות. לכן, ישראל צריכה להציג את עמדותיה בצורה עניינית, בעיקר בערוצים הדיפלומטיים והמקצועיים, ולהימנע מלהפוך את המחלוקת לעימות אישי או פוליטי. היחסים עם ארה"ב ארוכי טווח, ואסור לבנות אותם על מערכת יחסים עם אדם אחד בלבד", היא מדגישה.
בפתחה של תקופת בחירות יצרית וסוערת בארצות הברית, השאלה הגדולה היא כיצד צריכה מדינת ישראל לפעול כדי לא להיתפס כתומכת בצד מסוים באופן מובהק. "הכלל הראשון הוא להישאר מחוץ לפוליטיקה הפנימית בארה"ב. ישראל צריכה לעבוד מול הממשל המכהן, אבל במקביל להמשיך לטפח קשרים עם שתי המפלגות, עם חברי קונגרס, מושלים, מנהיגים מקומיים ומעצבי דעת קהל. האתגר הגדול של השנים הקרובות יהיה לשמר את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל, משום שהשינויים שעוברים על הפוליטיקה האמריקנית אינם זמניים. מי שתרצה להישאר נכס אסטרטגי עבור ארה"ב, תצטרך להשקיע הרבה יותר בבניית קשרים עם כל מרכזי הכוח - ולא רק עם הבית הלבן".