הרב שלמה שפירא, חבר בית הדין הרבני הגדול בדימוס, סיכם בפודקאסט של ערוץ 7 שלושה עשורים בבתי הדין.
הוא התייחס לסוגייה הבוערת של מזונות הילדים והבהיר כי לדעתו המציאות החברתית והכלכלית השתנתה באופן משמעותי, בעוד שמערכת התקנות טרם הותאמה לכך. הוא הסביר כי יסוד חיוב המזונות נקבע בתקופה שבה הגבר היה המפרנס היחיד והאישה הייתה תלויה בו מבחינה כלכלית.
גם הטעם העומד בבסיס חיוב המזונות נובע מן המציאות ששררה בעבר. "פעם אי אפשר היה לחיות איש בלא אישה", אמר, והסביר כי האיש היה עובד במשך היום, בעוד האישה דאגה לצורכי הבית, לבישול ולבגדים. "אם לא הייתה לו אישה שתדאג לבית - לא היה לו מה לאכול".
משום כך גם כאשר היו קשיים בין בני הזוג, הגירושין היו נדירים יותר. "היום הגירושין כל כך קלים, כי הגבר יכול להסתדר בלי אישה, והאישה יכולה להסתדר בלי גבר. המציאות שהייתה פעם לא קיימת היום".
הרב שפירא סקר את התפתחות תקנות המזונות לאורך השנים, וציין כי בתחילה היה חיוב המזונות מן הדין עד גיל שש, ולאחר מכן הורחב בתקנות הרבנות הראשית בהתאם לשינויי המציאות. "המציאות השתנתה", אמר, והזכיר כי בעבר רוב הנשים לא עבדו, בעוד שכיום "אמא שלי כבר עבדה, אשתי גם עבדה, הבנות שלי עובדות". הוא הוסיף כי נוצר מצב הפוך בעולם החרדי שיש משפחות בהן "האישה מפרנסת את האיש".
לצד זאת הדגיש כי כל עוד תקנות הרבנות הראשית לא שונו, בתי הדין מחויבים לפעול לפיהן. עם זאת, כבר בכמה פסקי דין כתב שיש מקום לקבוע תקנות חדשות שיאפשרו להטיל במקרים המתאימים גם חיוב על האם מדין צדקה. "צריכים לשבת ולעשות תקנות. כל עוד אין תקנה, אני לא יכול לחרוג מהתקנות שמחייבות את האבא, אבל המציאות השתנתה".
כשנשאל על פסיקות המחייבות סכומים נמוכים במיוחד של מזונות כמו של הדיין הרב אוריאל אליהו, השיב כי "350 שקל זה שערורייה. הילד לא יכול להתפרנס בסכום הזה". עם זאת הדגיש כי גם הטלת מלוא הנטל על האב אינה מתאימה עוד למציאות הנוכחית. "אבא לא יכול לשאת בכל, והאימא גם חייבת בצדקה ויכולה לשאת". לדבריו, מאז חקיקת חוק יחסי ממון, שבמסגרתו מתחלק הרכוש בין בני הזוג, נוצר מצב שמחייב בחינה מחודשת של תקנות המזונות.
בסיום דבריו בנושא קרא הרב שלמה שפירא לרבנות הראשית לעדכן את התקנות כך שישקפו את המציאות המשפחתית והכלכלית של ימינו. "אנחנו נמצאים בדור אחר, במציאות אחרת. צריכים לשבת ולעשות תקנות. בלי תקנות בית הדין לא יכול להתקדם".
בהמשך הריאיון התייחס הרב גם לסוגיית לימוד התורה בכולל ולחובת הפרנסה, והבהיר כי לשיטתו אין סתירה בין השניים. גם כאשר בני הזוג מחליטים שהבעל יקדיש את זמנו ללימוד תורה, אין בכך כדי לבטל את התחייבויותיו ההלכתיות. "לימוד תורה לא דוחה את החיוב לאבא לפרנס את אשתו". הוא הוסיף כי היו מקרים שבהם שמע טענה שלפיה אדם "התחתן על דעת שאני אברך, אני לא חייב לעבוד", אך השיב: "לא, אתה חייב במזונות אשתך. וככה אבא פסק".
הרב שפירא הסביר כי החיוב נובע כבר מנוסח הכתובה. "בכתובה כתוב שהוא מתחייב לזון ולפרנס ולכבד את האישה", וציין כי דווקא בציבור החרדי נוצר לעיתים פער בין נוסח הכתובה לבין המציאות, שבה נשים רבות הן המפרנסות בפועל בזמן שבעליהן לומדים בכולל. "זה מפריע לי. זה מדבר שקר תרחק. צריכים היום לכתוב כתובה שתתאים את עצמה למציאות".
בפסקי דין שכתב אף הציע נוסח שיבטא את ההסכמה בין בני הזוג במקרים כאלה. "אני מתחייבת לזון, או מסכימה לפרנס, כל עוד הבעל יישב בכולל". הוא הוסיף כי יש לכך בסיס גם בדברי הירושלמי, המספר על מקרה שבו הוצגה בבית הדין כתובה שכללה התחייבות של האישה לפרנס את בעלה.
עם זאת הדגיש כי כל ההסדר הזה מבוסס על הסכמת האישה. "כל עוד האישה מסכימה שאתה תלמד והיא תפרנס - זה בסדר. ברגע שלא, האדם לא יכול להיפטר. אתה התחייבת בכתובה, לימוד תורה לא פוטר אותך".
בהמשך הריאיון התייחס הרב שלמה שפירא לאחד מפסקי הדין המזוהים עמו, שעסק בהתעללות נפשית כעילה לחיוב בגט. מדובר היה בתיק שהתנהל במשך שנים בבית הדין בנתניה עוד לפני שהחל לכהן בו, ובמרכזו בעל ש"היה אדם רגוע", אך ניהל מסכת ממושכת של פגיעה נפשית באשתו.
הרב שפירא תיאר כי הבעל לא הפעיל אלימות פיזית, אלא נהג, לבצע שורת מעשים שנועדו לשבור את רעייתו. "היא הייתה מנקה את הבית, היה עובר ושופך מים, מכניס בוץ. היה לוקח פטרוזיליה, היה מפזר אותה על השיש אחרי שהיא ניקתה", הסית את הילדים נגד האם, ותיעד את האירועים כדי להעביר דיווחים לרשויות הרווחה.
על בסיס אותו מקרה כתב הרב שפירא פסק דין מקיף, שבו ביקש לעגן מבחינה הלכתית את ההכרה בהתעללות נפשית. "כתבתי פסק דין ארוך, עם הרבה מראי מקומות, שהתעללות נפשית היא לא פחות חמורה. אני אומר לך, היא יותר חמורה מהתעללות פיזית".
בהמשך התייחס גם להפגנות שספג בעקבות החלטותיו להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד בעל מחסידות סאטמר שסירב לתת גט. "אני דיין וצריך לדון דין אמת לאמיתו. ואם אני רואה שככה הצדק, אז ככה הצדק. אף אחד, שום דבר לא יזיז אותי", אמר. באותו מקרה היה מדובר באישה עגונה, והדרך היחידה להביא לפתרון הייתה למנוע את יציאתו של הבעל מהארץ. "כתב היתר של מאה רבנים עם שקרים. החתים אנשים שהוא רימה אותם".
עוד התייחס הרב למצבה של מערכת בתי הדין הרבניים והביע דאגה עמוקה מהמחסור בדיינים ומהיעדר המשאבים. "המערכת, לצערי, היא בן חורג, בן חורג מאוד. זה נושא שמאוד כואב לי. אין לה אב ואם". הוא ציין כי איש אינו רואה במערכת יעד לטיפוח ארוך טווח. "המערכת חיה מן היד אל הפה".
הרב שפירא סיפר כי המחסור אינו מתבטא רק בכוח האדם אלא גם בתשתיות בסיסיות. "היה משבר במחשבים שכמעט קרסו לפני שעזבתי, אחרי שעזבתי קרסו לגמרי. מדובר במערכת משפטית שחולשת על החיים של בני אדם", אך למרות זאת אינה זוכה לתקציבים ולתמיכה הנדרשים.
בהמשך הזכיר דברים ששמע מאביו, הרב אליעזר שפירא זצ"ל, שסיפר כי בתקופה קצרה שבה כיהן חיים צדוק כשר הדתות, זכו בתי הדין ליחס ענייני. "אבא שלי אמר: שלושה חודשים שחיים צדוק היה שר הדתות - אז הוא התייחס עניינית למערכת בתי הדין". כדוגמה נוספת הזכיר את טומי לפיד, שהסתייג מקיומה של המערכת, אך הקפיד לדאוג לתפקודה כל עוד הייתה באחריותו. "הוא אמר, 'אני מצדי סוגר את המערכת הזאת אבל כל עוד אני שר המשפטים ושר הדתות ויש מערכת כזאת, אני אדאג לה".
עוד התייחס גם לפגיעה בבית הדין הרבני בחיפה במהלך המלחמה, שנהרס מטיל ונאלץ לעבור למבנה זמני שאינו נותן מענה מלא. "אם זה היה בית המשפט, זה היה קורה מהיום להיום", אמר, והוסיף כי גם הרבנים הראשיים, המתאמצים לקדם את המערכת, תלויים בהחלטות הדרג הפוליטי ובתקציבים.
לצד הביקורת ביקש הרב שפירא להדגיש את ההתקדמות המקצועית שחלה בבתי הדין בשנים האחרונות. "המערכת התקדמה מאוד מאוד. יש דיינים מצוינים, כותבים פסקי דין יפים, וכותבים היום המון, מה שלא היה אף פעם". עם זאת הדגיש כי ללא תקנים, מחשוב ותשתיות מתאימות, גם הדיינים אינם יכולים לתת מענה מלא. "אם אין דיינים, מה אני יכול לעשות? מה אתה יכול לעשות? אתה לא יכול לפעול".
הוא התייחס גם למעורבותו בהרכב הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים, והבהיר כי פעל מתוך שיקול ענייני. בעקבות פסיקת בג"ץ נדרש להכריע בנושא, והוא סבר כי גם אם מקבלים את ההנחה שנשים יכולות להיכלל בהרכב, השיקול המרכזי צריך להיות מחויבות למעמדה של הרבנות הראשית. "אני כאיש מרכז הרב צריך לדעת שיש מי שדואג לרבנות, שכבודה של הרבנות הראשית יקר לו והוא יילחם בשבילה", אמר.
הוא הוסיף כי בחר להמליץ על 10 רבנים שעומדים בקריטריון הזה, אך הרשימה לא אושרה, ולבסוף התכנס הגוף הבוחר בלעדיה. "אשמים אנחנו", אמר, והוסיף כי אילו ההחלטות היו מתקבלות בזמן, ניתן היה למנוע את המחלוקת.
הרב התייחס גם לפסק הדין שעסק בהקדש בית הרב קוק, והדגיש כי הכרעתו לא נבעה מהשתייכותו לישיבת מרכז הרב אלא משיקולים משפטיים. "אני איש מרכז הרב אבל אני דיין". הדיון עסק בשאלה פרוצדורלית בדיני הקדשות ובסמכויות הוועד הכללי, ולא בזהותם של הצדדים.
הוא הסביר כי לאחר שפסק דין קודם, שנחתם לאחר פרישתו של הרב אברהם שרמן, בוטל מטעמים משפטיים, נדרש בית הדין לבחון כיצד יש להמשיך את ההליך. הוא לא הכריע במחלוקת עצמה, אלא קבע כי יש לדון בה מחדש לאחר שיוסדר ייצוגו של הוועד הכללי. "כתבתי שמי שייצגו בזמנו את הוועד הכללי אין להם סמכות, צריכים נציגים של הוועד הכללי שייבחרו, ואז בית הדין ידון מחדש".
בהמשך התייחס גם לפסק דין שעסק בקבלת רב ציוני דתי מהצפון לקהילה לאחר שהורשע ופגע בנשים. פסק הדין, שנכתב יחד עם הרב ציון לוז והרב אליעזר איגרא, עסק במקרה של אדם שעבר להתגורר ביישוב ברמת הגולן לאחר שהורחק מקהילה אחרת.
הרב שפירא סיפר כי תושבי היישוב חששו שהאיש ישוב לפגוע גם במקום מגוריו החדש. "אנשים ביישוב פחדו שהוא ימשיך את הפעילות שלו שם". החשש התממש כאשר "הוא התחיל לחדש את הפעילות שלו", ולכן נדרש בית הדין לקבוע תנאי סף לקבלתו לקהילה. "לצערנו, אנשים שפוגעים באנשים לא מפסיקים להיות פוגעים גם אחרי שהם יושבים בכלא".
עוד הוא תיאר את תפיסת עולמו באשר לתפקיד הדיין. "מיום שהתמניתי אני מרגיש את עצמי - דיין זה הרופא לשבורי לב. באים אלינו אנשים שבורים שלפי דעתי נכשלו בדבר הכי חשוב לאדם. מה יש לאדם? יש לו את המשפחה שלו, את אשתו ואת הילדים, המשפחה היא הדבר העיקרי שיש לאדם".
את לימודיו החל בישיבת כרם ביבנה בשנת תשל"ג, שם למד בחברותא עם הרב אליעזר איגרא, שלימים ישב לצדו בבית הדין הרבני. שנה לאחר מכן עבר לישיבת מרכז הרב, ושם המשיך מאז את דרכו התורנית. במחזור שבו למד היו בין היתר הרב אלישע וישליצקי, הרב אלישע אבינר והרב דני איזק.
הוא חזר לימיו כבחור ואברך בישיבת מרכז הרב, ותיאר שנים שהוקדשו כמעט כולן ללימוד תורה. "ישבתי ולמדתי ולמדתי ולמדתי, באמת כמעט לא עשיתי שום דבר", סיפר. הוא בחר ללמוד בעיקר גמרא ואת הסוגיות שלבו חפץ בהן, כמעט שלא נכנס לשיעורים, והציב לעצמו יעד לימוד אישי עד כדי כך ש"יצאתי מהישיבה משבת לשבת".
הרב שפירא סיפר כי באותן שנים, לאחר מלחמת יום הכיפורים, החלו פעולות ההתיישבות הראשונות ביהודה ושומרון, ורבים מבחורי הישיבה נסעו להפגנות ופעילויות בקדומים ובמקומות נוספים. הוא עצמו, בחר להישאר בבית המדרש. "כולם יצאו לכל מיני הפגנות אבל אני ישבתי ולמדתי".
הוא הוסיף כי גם בתקופות שבין הזמנים המשיך ללמוד כרגיל, ואף הציב תנאי לחברותא הצעירה שלו, הרב יגאל לרר, שביקש לצאת להפגנות: "אם אתה הולך להפגנה - אנחנו מפסיקים להיות חברותא". באחד הימים הגיע אל הרב צבי יהודה קוק בתקופת בין הזמנים ."שאלתי את הרצי"ה: הרב, האם יש הפגנה בבין הזמנים, צריך לצאת? ענה לי הרצי"ה: אם אתה לומד, תמשיך ללמוד, זה הכי חשוב".
הוא התייחס גם לדמותו של ראש הישיבה, הרב צבי יהודה קוק, ולמפגשים עמו. הוא סיפר כי לאחר כל תפילה היה הרב צבי יהודה יושב בספרייה, והבחורים היו נכנסים לשוחח עמו. "השאלה הראשונה שלו הייתה, 'אכלת פת שחרית או לא אכלת פת שחרית? אם לא אכלת פת שחרית - אל תבוא לדבר איתי'", סיפר, והסביר כי הרב הקפיד מאוד על הנהגה פשוטה ובריאה לצד השקעה בלימוד התורה. "היה הכול בקדושה ובטהרה, והיה איש אמת", תיאר, והוסיף כי "שום דבר הוא לא היה צריך מענייני העולם הזה, העולם כולו ניזון ממנו".
בהמשך סיפר כי עוד שנים רבות לפני מינויו הרשמי היה משיב לשאלות תלמידי הישיבה. עוד בהיותו בחור החל להשיב לבחורים בענייני לימוד, ובהמשך אף קיבל מינוי רשמי. רק כשנה לאחר פטירת אביו התמנה לר"מ בישיבת מרכז הרב, והחל למסור שיעורים באופן קבוע עד שהתמנה לדיין.
הוא כלל לא תכנן לפנות למסלול הדיינות. "האמת שאני בכלל לא חשבתי ללמוד לדיינות". מי ששכנע אותו לעשות זאת היה מי שעמד בראש מחלקת הבחינות לדיינות הרב אהוד גהלי, שחזר ואמר לו: "תיגש, תיגש, אתה חייב להמשיך את אבא שלך. רב אברום לחץ ולחץ. את הבחינות עשיתי לא כשרב אברום היה רב ראשי אלא בתקופת הרב לאו. הייתה לי סייעתא דשמיא שזכיתי להתמנות לדיין".
בהמשך הריאיון הרחיב הרב שפירא על מעורבותו בעריכת כתבי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, וסיפר כי הפרויקט החל כאשר היה אברך בישיבת מרכז הרב. בתקופת כהונתו של חיים הרצוג כנשיא המדינה הוחלט להוציא לאור את כתבי אביו, ובמסגרת שיתוף פעולה בין מוסד הרב קוק לבין יד הרב הרצוג הוקם מפעל רחב להוצאתם. "ערכנו את התשובות של הרב הרצוג ואת רוב הכרכים אני ערכתי. מרגיש מחויבות למפעל, מרגיש שזה המפעל של אבא שלי. אבא שלי היה שלושים שנה דיין ואני עבד של המערכת הזאת".
עוד סיפר כי עסק גם בעריכת כתבי יד נוספים במשפחת רעייתו, ובהם כתביו של אברהם ישראל משה סלומון 'נתיבות הקודש'. לאחר שחמיו הרב יעקב משה סלומון, ביקש להוציא את הכתבים לאור, הוא עצמו ישב וערך אחד מן הספרים.
בהמשך התייחס גם למהדורת "זכר יצחק" של כתבי רבי יצחק יעקב רבינוביץ', והדגיש כי מי ש"גאל" את הכתבים והוציאם לאור היה הרב אברהם שפירא. כאשר מכון ירושלים הוציא מהדורה חדשה של הספר, התבקש להוסיף מראי מקומות והשלמות נוספים. "כל דבר שתלמיד חכם כותב הוא תורה", אמר, והוסיף כי ביקש להעמיד את המקורות לכל הערה. "רק רב אברום הוא זה שגרם שתורה לא תשתכח בישראל. אני הצטרפתי בשולי גלימתו".
בדבריו שיתף גם בזיכרון מאביו, הרב אליעזר שפירא זצ"ל, שכיהן כדיין ברחובות. "היום אני אגיע מאוחר", היה אומר לבני הבית, משום שנאלץ לנסוע לבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב כדי לנסות להשיג גט עבור אחד התיקים. "לא היו טלפונים", ציין, והוסיף כי זהו זיכרון שנחרט בו וממחיש עד כמה השתנתה עבודת בתי הדין עם השנים.
עוד סיפר כי אביו לא הותיר אחריו כתבים רבים. הוא הלך לעולמו בגיל 59 בלבד, לאחר שבשבת פרשת תרומה עלה לברכת כהנים, שב למקומו בבית הכנסת, לקה בדום לב ונפטר. "היה מאוד צעיר", אמר בכאב.
עוד הזכיר פסק דין שכתב אביו בסוגיית גיור, העוסק במתגייר שיש לו אב חי. אביו חידש כי במקרים מסוימים יש משמעות להסכמת האב, והוא עצמו פרסם את פסק הדין בהקדמה לספר "זכר יצחק". לאחר שחיפש את פסק הדין בארכיון בתי הדין, התברר לו במפתיע כי התיק עדיין שמור במזכירות. "מה שנשאר בתיקים ליקטתי בחלק מהדברים".
בהמשך הריאיון התייחס הרב שלמה שפירא לפרשת "האח והאחות", שנחשבה לאחת המחלוקות החריפות בתולדות הרבנות הראשית. הרב שלמה גורן סבר כי ניתן להתיר את מעמדם של השניים לאחר בחינה הלכתית מקיפה של נסיבות נישואיה הראשונים של האם. הרב שפירא הדגיש כי אביו, הרב אליעזר שפירא זצ"ל, תמך בפסק הדין, אך הבהיר כי לא היה חבר בהרכב שדן בתיק. "אבא שלי לא ישב בבית הדין הזה. הרב גורן קיבל חוות דעת מכל מיני דיינים ועל פי זה הוא הוציא את פסק הדין להיתר".
עוד הוסיף כי לדעתו הסערה הציבורית סביב הפרשה הייתה גדולה מן המחלוקת ההלכתית עצמה, וסיפר כי שנים לאחר מכן שמע מדיין חרדי שאמר לו: "אני פשוט לא מבין, ההיתר הזה כל כך פשוט. מה עשו מזה עסק?". המאבק סביב הפרשה פגע במעמדה של הרבנות הראשית, ואף גבה מאביו מחיר אישי וציבורי בשל תמיכתו ברב גורן. "צעקו על אבי ולא נתנו לו להתפלל בישיבת חברון".
לסיום הרחיב במשך זמן ממושך על דודו הגדול הרב אברהם שפירא זצ"ל. הוא סיפר כי זמן קצר לאחר שהתארס הגיע עם רעייתו לבשר לדודו, על האירוסין. תגובתו הראשונה של הרב לא הייתה ברכת "מזל טוב", אלא שאלה: "שברתם צלחת או לא שברתם צלחת?". כשנענה בשלילה, השיב: "אם לא שברתם צלחת - אני לא אומר מזל טוב". ר' אברום הקפיד מאוד על מנהגי ירושלים, משום שסבר כי "ברגע ששוברים מנהג פעם אחת - אנשים יאמרו שכך צריך לעשות".
עוד סיפר כי ר' אברום הקפיד במיוחד על כבודם של רבני הערים בכל מקום שאליו הגיע, גם כאשר הוזמן רק לסדר חופה וקידושין, היה נכנס תחילה לבקר את המרא דאתרא. "אם הרב הראשי נותן כבוד למרא דאתרא, אז בני העיר ייתנו לו כבוד. אם הרב הראשי לא ייתן כבוד למרא דאתרא...", הסביר.