שירו של חנן בן-ארי 'ויקיפדיה' משנת 2017 היה להיט מייד עם צאתו. זאת מסיבה פשוטה: כולם יכלו להזדהות איתו.
השיר מריץ שורה של סטראוטיפים שישראלים מחזיקים לגבי ישראלים אחרים: "כל שמאלני הוא בוגד, כל ערבי מחבל מתאבד, כל חרדי הוא שודד וכל המתנחלים רצחו את רבין" וכן הלאה, על כל המגזרים בחברה. והפזמון החוזר: "אל תכלאוני בשום כלוב, אל תסכמו אותי בוויקיפדיה...".
המסר חזק מפני שהוא חושף משהו עמוק באנושיות שלנו. כולנו רוצים שיבינו אותנו כיחידים, אך ממהרים לצמצם את הזולת לתוויות. מעצבן אותנו ששמים אותנו בקופסה, אך אנו נוטים לשים בקופסה את הזולת.
ימי בין המצרים מתחילים להתקרב, ובסופם תשעה באב - והם מחדדים את המסר הזה. בתשעה באב אנו אבלים על חורבנות שני בתי המקדש. חז"ל לימדו שבית המקדש הראשון נחרב בגלל חטאים חמורים, אבל השני חרב בגלל שנאת חינם, שנאה חסרת בסיס בין יהודים.
שנים רבות תהיתי על כך. האם יכולה שנאה לבדה להחריב את המרכז הרוחני והלאומי של עם ישראל? כמובן, חז"ל ביקשו ללמדנו דבר עמוק. המקדש הוא המקום שבו כל היהודים עומדים יחד לפני האל. כשאנו מפסיקים לראות זה את זה כאחים ואחיות, ומתחילים לראות את הזולת כמשבצת, כמפלגה וכאויב, יסודותיה של אחדות זו מתחילים להתפורר.
הלקח הזה אקטואלי עד כאב.
אנו נתונים בעיצומה של מלחמה קשה בחזיתות מרובות. ובמקביל נכנסים לעוד מערכת בחירות. הטיעונים מוכּרים. יש המאשימים את החרדים על שאינם משרתים בצבא. אחרים מאשימים את החילונים בגלל כוחם המוגזם במערכת המשפט, בתקשורת ובמערכת הביטחון. יש מאשימים את הימין. ויש מאשימים את השמאל. התקשורת החברתית מגבירה כל אי-הסכמה עד שנדמה כי מגזרים שלמים בעם ישראל מוגדרים על פי עניין יחיד.
הסכנה איננה בעצם המחלוקת. יהודים ידעו תמיד להתווכח. הסכנה באה כשהמחלוקת הופכת לתיוג. כשבמקום "חרדים" אנו אומרים "החרדים". כשביקורת על מדיניות נעשית הוקעה של קהילה שלמה. כשאנו חדלים לראות אנשים ומתחילים לראות קריקטורות.
לאחרונה שמעתי רעיון יפה מקבוצה של משפחות שכולות שנפגשו עם אנשים מכל חלקי החברה הישראלית. למרות ההבדלים, הם גילו תחושה מובהקת של אחדות. לפני שדנו בסוגיות המפלגות ביניהם, הם בילו כמה רגעים בשיחה על הערכים המשותפים להם. האווירה בחדר השתנתה.
בואו ניתן לזה שם: "לפני שנתווכח".
לפני שאנחנו מותחים ביקורת על קבוצה אחרת של יהודים סביב שולחן השבת; לפני שאנחנו משמיעים הכללה גורפת; לפני שאנחנו מסבירים למה "הם" הבעיה - בואו נעצור לעשר או שלושים שניות ונשאל שאלה פשוטה: "מה יש לנו במשותף?"
כולנו רוצים שילדינו יהיו בטוחים. כולנו רוצים עתיד איתן לעם היהודי. לכולנו אכפת ממדינת ישראל, גם אם אנו חלוקים בלהט לגבי הכיוון שלה. כולנו נושאים על כתפינו את ההיסטוריה היהודית ואת האחריות להמשכיות היהודית.
ההפסקה הקצרה הזאת לא תבטל את המחלוקות, וגם אין היא צריכה לעשות זאת - אך היא יכולה לשנות את נימת השיחה. היא תזכיר לנו שהאיש מהשכונה הסמוכה איננו סטראוטיפ. הוא יהודי השותף לנו בערכים רבים החשובים לנו. אולי הלך הרוח הזה יהיה נוגדן קטן לשנאת החינם. לא נתיימר כאילו אין בינינו ויכוחים, אך נזכור שעתידנו המשותף גדול מהם.
בתשעה באב, עת אנו מתאבלים על חורבן מן העבר, אולי נוכל, כל אחד ואחת, לאמץ את המנהג לזכור מה מאחד בינינו "לפני שנתווכח". כי אם הפלגנות הוציאה אותנו לגלות, ההבנה תוכל להשיבנו הביתה.
הרב ליאו די הוא מחנך המתגורר באפרת. ספרו השני, 'שבעה פנים לריפוי', מוקדש לזכר אשתו לוסי, שיחד עם בנותיהם מאיה ורינה נרצחו בידי מחבלים בפסח תשפ"ג. הספר זמין באתר בוקפּוֹד