בשנים האחרונות הפך הרב אייל גריינר, ראש ישיבת ההסדר טפחות וחבר הנהלת איגוד ישיבות ההסדר, לאחת הדמויות הפעילות ביותר בממשק שבין עולם התורה לצה"ל.
בריאיון מקיף לפודקאסט של ערוץ 7 הוא מתייחס לשורה ארוכה של סוגיות - החל מההבנות שהושגו מול הרמטכ"ל בנושא גיוס בני ישיבות לשריון, דרך חוויות המלחמה של תלמידי הישיבה ועד ההתמודדות האישית עם השכול והחזון החינוכי שמוביל את הישיבה בגליל.
את השיחה פותח הרב בהתייחסות לשאלה שמעסיקה הורים ותלמידים רבים בעקבות ההחלטה לפתוח את מסלול השריון לבני ישיבות ההסדר. הרב מדגיש כי אין מקום לדרוש מאנשים "ללכת בעיניים עצומות", גם כאשר קיימת מערכת יחסים טובה עם הצבא.
"לא חושב שזה דבר טוב ללכת בעיניים עצומות. האם הפגישה עם הרמטכ"ל הביאה את התוצאות שאנחנו מקווים? ימים יגידו".
למרות הזהירות, הפגישה האחרונה עם הרמטכ"ל הייתה חריגה בעוצמתה ובמשמעותה. "זכיתי במהלך השנים האחרונות לפגוש כמה וכמה רמטכ"לים. אני לא זוכר פגישה כל כך משמעותית, עם כל כך הרבה משמעויות אופרטיביות, שהרמטכ"ל סיכם לצבא איך להתחיל להתנהל בעניין הזה של הבנות בשריון ובכלל בפקודת השירות המשותף".
הרב גריינר מדגיש כי בעקבות אותה פגישה התקבלה גם ההחלטה להמשיך במהלך הגיוס לשריון כבר באוגוסט הקרוב, תוך קיום קשר רציף עם צה"ל. "אנחנו מתגייסים לשריון באוגוסט הקרוב וממשיכים לעקוב יחד עם הצבא בשיתוף פעולה, בשיח מתמיד, כדי לאפשר לחיילים שומרי הלכה לשרת בהתאם לפקודת השירות המשותף שתשמור על עולם ההלכה שלהם".
הוא מדגיש כי האחריות אינה מתייחסת רק לתלמידי ישיבות ומכינות, אלא גם לצעירים שומרי תורה ומצוות שאינם משתייכים למסגרת תורנית מוגדרת. המטרה, היא לאפשר לכל חייל לשמור על אורח חייו גם בתוך השירות הקרבי.
אחת השאלות המרכזיות שמעסיקות את הציבור הדתי היא מידת האכיפה של ההנחיות בשטח. הרב גריינר אינו מבטיח מציאות מושלמת, אך סבור שקיימת מחויבות אמיתית מצד הצבא. "אני לא יודע איך אפשר להבטיח שייאכף הכול. יש תנועה ויש דברים שמתרחשים כל הזמן".
כדוגמה הוא מספר על אירוע שהתרחש ימים ספורים לפני הריאיון, במהלך טקס בלטרון. "היו צריכים להיות בטקס שהיה בו שירת נשים. הרימו טלפון, דיברנו עם רב החטיבה, והדברים נפתרו בצורה טובה ביותר".
עם זאת, הוא אינו מנסה לצייר תמונה אידיאלית. "לא כל דבר אנחנו יכולים לפתור, ולא כל דבר מגיע לידיעתנו. אבל אני חושב שהלב והמחשבה והרצון של צה"ל במקום הנכון. לא תמיד אפשר לפתור הכול".
הרב מציין כי גם בתקופת מלחמה ניתן להגיע להישגים משמעותיים באמצעות שיח קבוע בין הרבנים לבין המערכת הצבאית. "אנחנו משתדלים לעשות מה שאנחנו יכולים גם ברמה המבנית, שנים קדימה. לא הכול פתיר, בטח לא בתקופה של מלחמה, אבל אנחנו עושים את כל המאמצים. החיילים צריכים ויכולים לסמוך על רבותיהם שעושים את הכול כדי שהם יוכלו לשרת בלי שאורחות חייהם ההלכתיים והייעוד שלהם ייפגעו".
בהמשך השיחה עובר הרב גריינר לתאר כיצד נראתה ישיבת טפחות מרגע פרוץ המלחמה. שמחת תורה סימנה מעבר חד משגרת בית מדרש למציאות של גיוס כללי.
"יום שמחת תורה היה יום שהתחלנו אותו כמו בכל ישיבה. תוך כדי התפילה, כשהבנו מה קורה, עצרנו את התפילה ושלחתי את כל החיילים ואת כל החבר'ה משיעור ד' ומעלה לפתוח את הטלפונים. התחלנו להוציא רכבים לצומת גולני ולצמתים כדי להתחיל לנוע".
מאז שלוש שנים הישיבה מתנהלת במתכונת חריגה. חלק מהתלמידים מגויסים, אחרים נקראים שוב ושוב למילואים, ואפילו אנשי הצוות נמצאים פעמים רבות בשירות.
"ישיבה לצעירים מאז, בעיקר שיעור א' וב'. גם חלק משיעור ב' היו מופרשים תקופות מסוימות לטובת כיתת כוננות. גם חלק גדול מהר"מים לא נמצא, וגם אני משרת תקופה ארוכה ובא ויוצא".
למרות המציאות הזאת, הוא מדגיש שהיסוד שעליו לא ויתרו היה לימוד התורה. "חסד השם עלינו. הקדוש ברוך הוא נותן כלים ונותן כוחות, וממשיכים בעוז גם בפעילות הענפה של הישיבה ביחס למרום גליל וגם בלימוד התורה שלא פסק יום אחד בתקופת המלחמה". ההתמודדות רחוקה מלהסתכם בשמירה על סדרי הלימוד. "מנהלים מערכת שיש בה חיילים בשדה המערכה, ויש טלפונים יומם ולילה, הקב"ה מאיר לנו".
אחד הרגעים הכואבים שעליהם הרחיב הרב היה נפילתו של תלמיד הישיבה אושרי משה בוצחק. הוא מתאר את הלילה שבו הגיעה הבשורה ואת ההתמודדות עם חבריו של הלוחם.
"את הידיעה הזאת קיבלנו במוצאי שבת. מאז אנחנו מלווים חברים שלו שיצאו משדה הקרב ממש משדה הקרב, על מדים מפויחים, לקבור חבר ולחזור ישר לשדה הקרב. גבורת ועוז רוחם של התלמידים ושל החיילים היא דבר שעוד יילמד שנים ארוכות. היא מחייבת אותנו לתורה עמוקה, לתורה גדולה. אני רק עומד בהשתאות מול הדבר הזה".
בהמשך הוא מתאר את דמותו של אושרי כפי שנחרתה בזיכרונו. "מאור פנים מאוד גדול, מסירות נפש לכל מה שהוא עושה, גם בנתינה וגם בלימוד תורה יומם ולילה".
הוא מספר כי לאחר תקופה קצרה בישיבה בחר אושרי להתגייס ליחידה קרבית לשירות מלא, אך גם שם המשיך לבנות סדר יום תורני ולהשפיע על סביבתו. "יש תמונות איך הוא כותב לוח זמנים על קיר בעזה - מסילת ישרים, תפילת שחרית - והוא מפקד על מחלקה שאינה שומרת תורה ומצוות, אבל מנחיל להם דרך בעבודת השם בנעימות ובעומק". "מותו", אומר הרב, הותירה אחריה מורשת עמוקה. "כמו רבים וטובים, הוא משאיר צוואה גדולה לאורך כל הדרך".
אולם עבור הרב גריינר, המלחמה לא הסתכמה באובדן תלמידים. היא חדרה גם אל תוך ביתו שלו, כאשר חתנו, יהונתן לובר, נפל במהלך הלחימה. בריאיון הוא משחזר לראשונה את הרגעים שבהם הבין שהבשורה הקשה עומדת להגיע. זה היה יומיים אחרי שאושרי נהרג. הייתי בדרך לניחום אבלים, ואז קיבלתי טלפון"."
מעבר להיותו ראש ישיבה, הרב משמש גם כאיש רפואת חירום ונהג אמבולנס בכיתת הכוננות. "התקשרו אליי ממוקד מד"א ואמרו שיש הודעה על חלל ביישוב. בצבא הכללים הם שמתלווה אמבולנס".
הוא החל מיד לנסוע לעבר היישוב, אולם דקות ספורות לאחר מכן קיבל הודעה נוספת שלפיה אין עוד צורך באמבולנס. עבור מי ששימש במשך עשרים שנה כראש צוות מודיעי נפגעים, היה בכך רמז ברור. "אני יודע שתחיית המתים לא קרתה".
בהמשך התברר לו כי אחד מתלמידיו, ששירת באותה עת כקצין בשלישות ראשית, זיהה את שמו וניסה למנוע ממנו לקבל את ההודעה בצורה הזאת. "אני עשרים שנה הייתי ראש צוות מודיעי נפגעים. אני יודע את המשמעויות, ואני מבין לבד במה מדובר". באותם ימים שירתו כמה מחתניו במלחמה. "היו לנו חמישה חתנים. כולם במלחמה אבל כעת ארבעה היו בבית, ידעתי שזה כנראה מדובר ביהונתן".
הוא החליט שלא להיכנס מיד לביתו. "ידעתי שאני לא יכול להיכנס הביתה כי אביה נמצאת בבית. פשוט חיכיתי בכניסה ליישוב למודיעי הנפגעים". כשהם הגיעו, הוא כבר אמר להם שאינו זקוק להסברים. "אמרתי להם, אני יודע. זה לא שאלה. לא רציתי שהבת שלי תפגוש אותי ראשון. אמרתי להם, אתם תיכנסו, ואני אכנס מיד אחריכם. ומאז אנחנו מתהלכים עם הדבר הזה".
כאשר הוא מתבקש לתאר את דמותו של יהונתן לובר, הרב בוחר לדבר פחות על מעשים גדולים ויותר על אישיות. "הוא היה דמות שמשקפת את כל מה שאנחנו רוצים לראות בבני התורה, של התורה הגואלת. כולם ראו את הפנים, את השמחה ואת הקדושה. את ההקפדה על כל תג וקוץ בעבודת השם, וגם בין אדם לחברו".
מאז נפילתו הוא פוגש שוב ושוב אנשים שמספרים לו עד כמה הושפעו ממנו. "אין כמעט חודש שאני לא פוגש מישהו שאומר לי, 'זה שינה לנו משהו'. היו גם כאלה שאמרו לי, 'בזכותו אני מתגייס'. הבנתי שאפשר להיות עם הקפדה, עם חסידות ועם צדיקות - ולשרת".
גם ההתמודדות של בתו אביה הייתה תהליך ממושך. בשנה הראשונה לאחר נפילתו של יונתן היא התגוררה בסמוך לבית הוריה יחד עם ילדיה. "אחר כך, כשזה הבשיל, היא חזרה ליישוב יצהר. הישוב, החברות והישיבה עוטפים אותם עד היום".
רק לאחר תקופה ארוכה החל להתפתח גם פרק חדש בחייה והיא נישאה. "אנחנו מלווים את זה בתפילה מהצד. וברוך השם זכינו. זה חסד השם עצום".
מתוך הסיפור האישי עובר הרב לדבר על תופעה רחבה יותר - נישואיהן של אלמנות המלחמה. לדבריו, רבים מתקשים להבין את התהליך, אך הוא רואה בו ביטוי לעוצמת החיים. "ראינו ממלחמות קודמות יש עדיין הרבה אלמנות שלא זכו. זה מלווה גם בגל הכאב - הבת שלי הייתה האלמנה הכי צעירה - בגיל 21, עם ילד ובהיריון. וגם החתן שלנו יהושע היה רווק שגידל במשך שנים גידל את ילדי משפחת שבח ואימץ אותם. אנחנו שמחים ובוכים. לקדוש ברוך הוא יש לב עם שני חצאים, וזה עובד. להגיד לך איך זה עובד? אני לא יודע, אבל זה עובד".
הרב מציין כי מאחורי התופעה עומדים גם אנשים רבים שפועלים במסירות כדי לסייע בהקמת בתים חדשים. "יש אנשים מאוד מאוד טובים שמוסרים נפש על הדבר הזה, בכסף ובגוף, כדי לשדך".
בהמשך השיחה חוזר הרב לעסוק במאות תלמידי ישיבות ההסדר ששבו מן הלחימה ונדרשים לחזור גם אל ספסל הלימודים. האתגר רחב בהרבה ממה שנראה כלפי חוץ, במיוחד בתחום הנפש. תלמידים לא ממש חוזרים. "הם באים ויוצאים כל הזמן. יש עדיין מאות ימי מילואים. אני מבקש מכולם, כשהם מגיעים, לפגוש איש מקצוע לפחות לפגישה אחת. בחורים ראו דברים שאי אפשר לתאר".
גם באיגוד ישיבות ההסדר, הוא מספר, הוקם שיתוף פעולה עם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. "אנחנו עובדים עם מכון ארבל ועם עובדים סוציאליים ופסיכולוגים".
מן העיסוק במלחמה עוברת השיחה לעסוק דווקא בצמיחה. למרות התקופה הקשה, החליטה ישיבת טפחות להקים שלוחה חדשה ברמת ארבל, בראשות הרב גריינר כראש ראש בית המדרש הוא הרב שמואל שטיינר. הרב מספר שהיוזמה לא הייתה חלק מתוכנית אסטרטגית, אלא תגובה לבקשה שעלתה מן השטח. "קיבלתי על עצמי החלטה שכשדופקים לי בדלת - אני פותח. כשדפקו בדלת ואמרו 'אנחנו צריכים ישיבה' - אז תקום ישיבה".
בהמשך הוא מספר על דרכו האישית - מבית בעל שורשים חסידיים, דרך לימוד אצל הרב יהושע ויצמן בישיבת מעלות ועד העיסוק בתורת הסוד. "מורי ורבי הוא הרב ויצמן, וממנו הכול". הוא מדגיש כי דווקא החינוך שקיבל מהרב ויצמן הוא שאפשר לו שלא להינעל על דרך אחת בלבד. הוא מספר גם על הקשר המיוחד שנרקם בעבר עם הרב יונתן זקס ועל תרומתו לישיבה, וכן על ביקוריו של הרב אלישע וישליצקי בבית המדרש.
לצד העיסוק המרכזי בלימוד התורה, הרב גריינר מתאר תפיסה שלפיה ישיבה אינה יכולה להסתגר ק' בין כותלי בית המדרש כאשר המציאות שסביבה קוראת לעזרה. כך למשל, אנשי הקרן הקיימת ביקשו את עזרת הישיבה בשמירה על מטעי זיתים באזור, כדי שימשיכו להיות מעובדים בידי יהודים. "אמרו לנו שהם רוצים להחזיק מטעי זיתים בידיים יהודיות. אמרנו להם, תראו, אנחנו לא חקלאים אבל אנחנו ניקח את זה. מדי פעם, בעיקר בימי שישי, יש בחורים שזה יותר מדבר אליהם, אז הם באים ומטפלים במטע. ברוך השם אנחנו גם זוכים להוציא מפירותיה המתוקים של הארץ, ובאזור חנוכה יש גם שמן זית להדליק נרות בבתים. שוב, דפקו בדלת. אנחנו בגליל, יש לנו אחריות על הגליל, ועושים מה שאנחנו יכולים".
הרב גריינר מדגים דבר נוסף: "לומדים כסדרם, ובמקום שאפשר יוצאים גם החוצה. בשנה האחרונה פתחנו תשעה סניפי בני עקיבא. במרום הגליל, לצערי, יש בני נוער שרוצים מענה ואין להם אותו. הישיבה אינה מנסה להפוך לתנועת נוער, אלא להושיט יד במקום שבו נוצר חסר. "יש אחריות. אנחנו לא יכולים לברוח ממנה. לזה נדרשנו".
אחד המאפיינים הייחודיים של ישיבת טפחות הוא היכולת ליצור בית מדרש שאינו מסתגר בתוך מגזר אחד, אלא מאגד סביבו תלמידי חכמים ממגוון עולמות. דווקא המרחק ממרכז הארץ והאווירה הייחודית של הגליל מאפשרים לישיבה לבנות מרחב תורני רחב ופתוח יותר.
"זה חלק מהעניין שבאמת היום בישיבה גם מלמדים תלמידי חכמים גדולים, גם מעולם החרדי, שמלמדים תורת הסוד. אנחנו מצליחים, ברוך השם, באווירה הגלילית, הפחות מקוטלגת ואולי פחות לוחמנית מאזורי המרכז וירושלים, להביא לבית המדרש הזה הרבה קולות והרבה גוונים".
לצד הפתיחות הזאת, הרב מבקש להבהיר כי זהותה הרוחנית של הישיבה אינה מוטלת בספק. כאשר הוא נשאל האם ריבוי הסגנונות אינו מטשטש את הקו המרכזי של הישיבה, הוא משיב בנחרצות כי עמוד השדרה הרוחני נותר ברור ומבוסס על תורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
"תורת הרב היא נר לרגלינו תמיד, בכל מציאות. זה מורנו ורבנו, זו התורה הגואלת. אין משהו אחר חוץ מזה, אנחנו לא מכירים משהו אחר".
עם זאת, דווקא מתוך הביטחון בדרך אפשר לפתוח את שערי בית המדרש לקולות נוספים. "חלק מזה זה באמת להביא את כולם לתוך המקום הזה, ומקבלים דין מן דין.
הרב מספר שגם הוא עצמו הגיע מעולמות שונים, ולמד במשך שנים במסגרות חרדיות. "צריך להבין, גם אני למדתי בכולל דיינות חרדי". בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך המלחמה, הוא נחשף לתהליך מעניין של התקרבות מצד רבנים ואנשי תורה מן הציבור החרדי אל תפיסת "התורה הגואלת". אחד הסיפורים שנחרטו בזיכרונו היה שיחה שקיבל מראש כולל חרדי.
"לפני שנתיים, במהלך המלחמה, התקשר אליי ראש כולל ואמר לי, 'אני רוצה להגיד לך שכמעט ברור לי שהיום, כשאני פוגש אתכם ואת התורה הזאת, די ברור לי שזאת האמת'".
מכאן מגיע הרב גריינר גם לשאלת היחסים בין הציבור הדתי־לאומי לציבור החרדי. לשיטתו, למרות הפערים והמורכבויות, הכיוון הכללי של אחדות בין הציבורים הוא מוכרח. "אני חושב שאין אפשרות אחרת, וזה חייב להיות".
הוא משתתף בעצמו במפגשים ובמעגלי שיח בין רבנים ואנשי ציבור משני העולמות, ומזהה תהליך איטי אך משמעותי. "לא בטוח שעכשיו, ברגע הזה", הוא מסייג, "אבל זה מבשיל והולך. כשהרוחות יירגעו, הדברים ימשיכו להתפתח".