בתחילת ימי ילדותי יצא לי לפגוש את הרבנית נעמי הדרי כאשתו של הרב ישעיהו הדרי זצ"ל, ראש ישיבת הכותל, המקום שבו ינקנו, ילדי הרובע, את חלב ילדותנו.
שם נשמנו את קדושת המקום וספגנו את קדושת האנשים המיוחדים שחיו בו. בני האברכים ובוגרי ישיבת הכותל, שהתגוררו בסמוך לישיבה, זכו גם לתוספת של קדושה בתוככי המבנה העצום, שבזיכרון ילדותי עדיין צרוב היום שבו עברו מבית המדרש הישן וחנכו את החדש.
ההיכרות הקרובה יותר עם הרבנית החלה כאשר, לקראת פסח, היא חיפשה נער שיעזור לה בניקיונות. אינני זוכר מי היה השדכן, אבל כילד בן 12 שמחתי מאוד על הכבוד שחשתי, ובאתי אליהם הביתה כדי לעזור.
ניקיונות? מה כבר היה צריך לנקות? מה היה צריך לסדר? הבית היה מתוקתק, אולי אפילו מפואר במושגים שלי אז. היום אני יודע להגדיר זאת אחרת: בית אצילי. בית מלכותי. לא חלף זמן רב עד שהבנתי שיש קשר הדוק בין מראה הבית לבין מי שמתגורר בו. אצילות ומלכות.
ובכל זאת, לקראת פסח ביקשה הרבנית להזיז מעט רהיטים, לסדר, ואולי גם להסיר אבק ממדפים גבוהים. אינני זוכר מה בדיוק עשיתי שם. ייתכן שלא הרבה. אינני זוכר אם באתי פעם אחת, פעמיים או שלוש. אבל דבר אחד אני זוכר היטב: את המחמאות.
כמה מחמאות. כולן במאור פנים, באצילות, ובהכרת תודה כנה, כאילו עשיתי מעל ומעבר לכל ציפייה. שוב ושוב הודתה לי על העזרה, עד שנדמה היה שהצלתי אותה משעבוד מצרים.
והמחמאות לא נשארו באותו ערב פסח. בכל פעם שפגשה אותי לאחר מכן הייתה מזכירה כמה עזרתי לה וכמה הדבר היה משמעותי עבורה. לא שנה ולא שנתיים, גם כעבור יותר משלושים שנה היא עדיין זכרה, ובאומנות נדירה ידעה להעניק לי מחדש את התחושה שעשיתי עבורה דבר גדול. זה היה אחד מכישרונותיה המופלאים.
בהלוויה ריגשו אותי דבריו של הרב וידר שליט"א, שסיפר שגם עבורו חוויה דומה עם הרבנית הייתה אירוע מכונן. הבנתי שלא הייתי היחיד. כנראה היו רבים שזכו להרגיש כך. כי זו פשוט הייתה היא.
אגב, לא הסכמתי לקבל תשלום תמורת העזרה. היה לי עונג וכבוד גדול, ולי זה הספיק. אבל הרבנית לא ויתרה. לבסוף נמצאה פשרה, אולי ביוזמת הרב, אינני זוכר, שאקבל זיכוי בחנות הספרים "מוריה", ששכנה אז ממש מתחת לביתם. עד היום שמורים אצלי ספרים שנקנו מאותם זיכויים.
לפני שמונה שנים, חודש לאחר פטירתו של הרב ישעיהו חיים הדרי זצ"ל, נולד לנו בן, וזכינו לקרוא לו ישעיהו, גם על שמו של נביא הנחמות וגם על שמו של הרב הדרי.
מאז, מדי פעם, כאשר התארחנו בשבת אצל הוריי, שעדיין מתגוררים ברובע היהודי, היינו נכנסים לברך ולהתברך בברכת שבת שלום מהרבנית. היא שמחה לראות בכל פעם כמה ישעיהו גדל, ושמחה לא פחות בעצם הביקור.
תמיד התקבלנו במאור הפנים המיוחד שלה, שכך, מן הסתם, קיבלה כל אדם. היא זכרה את שמות הילדים, ידעה היכן אנו גרים, במה אנו עוסקים, וכמובן גם את כל ההקשרים המשפחתיים. הייתה לה היכולת הנדירה "להחזיק ראש" על עולמם של אנשים רבים, ולגרום לכל אחד להרגיש שהוא יחיד ומיוחד.
בביקור האחרון שלנו, בחודש אדר האחרון, אירע דבר מעט שונה. במקום לשאול, כדרכה, על הילדים ועל הנעשה איתנו, היא פתחה וסיפרה על משפחתה ועל ימי ילדותה. לרגע תהיתי אם היא בכלל מזהה אותנו, שכן בשיחה לא היה דבר שהעיד על כך.
למחרת התברר לי שטעיתי. אחת מנכדותיה מתגוררת בסמוך אלינו. כשפגשתי את בעלה הוא סיפר לי שהם שוחחו עם הרבנית, והיא אמרה לו שהשכנים שלהם, כלומר אנחנו, באו לבקר אותה בשבת אחר הצהריים. גם הפעם היא ידעה בדיוק מי אנחנו.
פנה הודה. פנה זיווה. פנה הדרה. הוד והדר לבושה. ותשחק ליום אחרון.
תודה לך, הרבנית נעמי, על נעימותך, על אצילותך, על טוב הלב ועל ההשראה שהענקת לנו מאז ימי נעורינו ועד היום, כשגם אנחנו כבר סבים לנכדים.
משהו מזוהרה של ירושלים התעמעם. משהו מן האצילות, מן המלכות, מן ההוד וההדר של ירושלים של מטה עלה לירושלים של מעלה.
אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו.