פעם היה נהוג לומר ש"הנייר סובל הכל", כלומר - אפשר לכתוב דברים נוראים, שקרים, משפטים מופרכים, ולפרסם אותם מבלי לקבל תגובה מיידית.
המשפט הזה עדיין נכון, אבל יש הרבה פחות נייר בתקשורת, והרבה יותר איחסון בענן, סרטונים, כותרות באינטרנט, ומילים שמתועדות תוך כדי שהן נזרקות לאוויר. וגם בלי הנייר, נראה שהיום אפשר לומר מה שרוצים, בלי מחויבות לאמת או להיגיון, ואף אחד לא יעצור הכל ויברר אם בכלל ראוי לומר את זה.
הדוגמה האחרונה הגיעה מפיו של מפקד אוגדת עזה, תא"ל לירון בטיטו, שעל פי אלמוג בוקר בשיחה עם רבש"צים בעוטף עזה אמר להם במפורש: "משימתנו לא הושלמה, נמשיך עד שחמאס יפורז מנשקו".
תא"ל בטיטו כמובן לא המציא את הדרישה - ראש הממשלה נתניהו הצהיר על זה כיעד מרכזי של ישראל (לאחרונה בסוף ינואר), כמעט כל שרי הקואליציה דרשו זאת בשלב כזה או אחר, וגם יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד טען שזו המשימה. שר האוצר סמוטריץ' אפילו אמר לרמטכ"ל: "להשאיר את חמאס בעזה? על גופתי! הם ייכנעו".
בואו נבדיל רגע בין פוליטיקאים, שמהם אנחנו לא מצפים לכנות ואמת מוחלטת (עצוב, אך זה המצב), לבין דרג מקצועי שחייב תמיד לשקף את תמונת המצב האמיתית כפי שהוא רואה אותה.
מפקד אוגדת עזה הוא בוודאי אדם עתיר ניסיון וזכויות, שמכיר היטב את זירת הלחימה וגם את האויב. אני מניח שאין שכונה בעזה שהוא לא מכיר, והוא פגש והרג אינספור מחבלי חמאס מאז תחילת המלחמה. דווקא בגלל זה, אני חושב שהאמירה שלו לא ברורה: מי שראה מקרוב כמה כוח הפעלנו, כמה הרס חוללנו, כמה אנשים הרגנו, כמה מנהרות הרסנו - לא היה מקום אחד שאליו לא הגענו מאז אותו אוקטובר ארור - מי שראה את כל אלה ודאי לא יכול לחשוב על תסריט שבו חמאס פשוט מפורק מנשקו.
רק השבוע קיבלנו דיווחים הפוכים - על התעצמות של חמאס ברצועה, על גיוס של צעירים לשורותיו, ועל חידוש של ייצור נשק מקומי. כל זה כמובן מתרחש כאשר יותר מ-2000 משאיות סיוע נכנסות מדי שבוע מישראל לעזה, ורוב תכולתן עוברת לידי חמאס.
וזה לא ממש חדש: כבר עשרות שנים, ישראל נלחמת ללא הפסקה בטרור, אבל לעולם לא מדבירה אותו לגמרי. אפשר להחליש, אפשר לחסל מנהיגים, אפשר 'לגרוע יכולות' (ביטוי שנכנס בשנה האחרונה לחיים שלנו) - אבל לא לחסל. שוב ושוב מתברר מה שלמדתי מקרוב במבצע ליטאני לפני כמעט יובל שנים: צבא ההגנה לישראל לא מסוגל למוטט ארגונים - לא את הפת"ח אז, ולא את חיזבאללה וחמאס היום.
בכל העולם מדינות מתמודדות מול ארגוני טרור: ספרד מול המחתרת הבאסקית, טורקיה מול הכורדים, הודו מול בדלנים בקשמיר, גם בניגריה, סומליה, פקיסטן ועיראק יש ארגוני טרור צבאיים שמנהלים סכסוכים ארוכים ומדממים.
והנה, שר הביטחון ישראל כץ הצהיר רק בשבוע שעבר ש"צה"ל לא ייסוג אפילו מילימטר מדרום לבנון עד שחיזבאללה יפורק מנשקו". לא פחות. בעשרות פאנלים שאני משתתף בהם אני שואל את המומחים כיצד מפרקים את חיזבאללה מנשקו ומפרזים, ולא קיבלתי עד היום תשובה ברורה לכך. האם נעבור בית-בית בכל לבנון? נכבוש את כל לבנון וכל שיעי שנראה ברחוב יהיה מטרה? או אולי פשוט ניכנס לדאחיה ונבקש שיוציאו את הנשק ויניחו במשאיות של צה"ל? או שאולי זו סתם הצהרה שכל ראשי מערכות הביטחון אמרו אבל לא ממש עמדו מאחוריה.
הכרעה, לא מיטוט
לאורך כמעט שלוש שנים מאז פרוץ המלחמה ישראל הגיעה להישגים מרשימים מאוד במאבק בטרור: חמאס וחיזבאללה אמנם עומדים על הרגליים, אבל הם נחלשו דרמטית (לפחות לטווח הקרוב), איבדו שדרת פיקוד שלמה, וגם הפטרון האיראני שלהם חטף לא מעט. גם בגזרת יהודה ושומרון, פיקוד המרכז תחת הנהגתו של האלוף אבי בלוט מצליח לשמור על השטח רגוע באופן יחסי, עם הצלחות מבצעיות גדולות. זה הצריך מאמץ אדיר, הקרבה של לוחמים, תקציבי עתק ומתיחת הגבול של צה"ל והמשרתים בו.
במקום להתהדר בהישגים הענקיים שישראל רשמה בשדות הקרב, ממשיכים לפזר פנטזיות של מיטוט, הכרעה וגירוש - ואז זה מה שהציבור זוכר להם. צריכים לדבר ולהגיע למצב של הרתעה ופחות על מיטוט. החמאס לדוגמה מורתע נכון לעכשיו, אף שהוא דומיננטי בשטח.
אבל אם נחזור לשבועות הראשונים שאחרי טבח שמחת תורה, מעטים האמינו שגם אחרי שלוש שנים חמאס עדיין ישלוט ברצועה, וישקם חלק מהיכולות שלו. אפשר להאשים את מי שרוצים: הממשלה, הצבא, היועמ"שית, ג'ו ביידן, דונלד טראמפ, אהרון ברק - זה לא ממש משנה כרגע. העובדה היא שארגוני הטרור שהיו פה - עדיין נמצאים, ולא נראה שהם מתכוונים ללכת בקרוב. לבוא ולהצהיר שאנחנו הולכים לפרק אותם מנשקם זה חוסר אחריות כלפי הציבור, ובעיקר כלפי הלוחמים שנשלחים למקומות האלה, ועומדים מדי יום בקו האש.
אני מאוד מקווה שהסיבה שישנם היום חיילים בלבנון, עזה וסוריה היא לא מפני שמישהו ממתין עדיין שארגוני הטרור יתפרקו מנשקם.
זה אמנם נשמע קשה, שלא לומר דימיוני, אבל הייתי שמח אם נאמץ מעט צניעות וראייה נכוחה של המציאות. משום מה המנהיגים חושבים שזה משדר חולשה או פשרנות, אבל למעשה הצד השני של העניין הרבה יותר גרוע: התרברבות והבטחות להשגת יעדים בלתי ריאליים אולי נשמעות בהתחלה כמו איזה מפגן כוח, אבל תמיד מגיע השלב שבו הציבור מבין שהכל נשאר בגדר איומים ריקים. השלב הזה כבר כאן, והייתי רוצה לשמוע ממי שמוביל אותנו מטרות ריאליות, שחלקן הגדול כבר הושג, ואם אין מטרות נוספות - לפחות תשתקו. ככה אולי יחזרו לקחת אותנו ברצינות.
הטור מובא באדיבות השבועון "מצב הרוח"