זה היה דומה למבצע צבאי לכל דבר. 25 ג'יפים משוריינים הגיעו אחד אחרי השני ונעמדו בטור. פנתרים, טיגריסים, דוידים וכל כלי שיכלה החטיבה להציע. בתווך התמקמו שני האוטובוסים ממוגני הירי, שגם עליהם עלו לוחמים נוספים.
תדריך מסודר עם כלל התרחישים הצפויים בוצע, ומפקד הגדוד נתן את האישור לצאת לדרך. היעד: הישוב שאנור בצפון השומרון.
את הכניסה החליט האלוף לערוך במסלול היקפי מצפון דרך הישוב מבוא דותן, חרף העובדה שמדובר בנסיעה ארוכה הרבה יותר. שלושה קילומטרים בלבד מפרידים בין הישובים חומש ושאנור, אך את המעבר בדרך הרגילה שעוברת בכפר סילת א-דהר שחוצץ ביניהם הגדירו בצבא כמסוכן ברמה הגבוהה ביותר.
יצאנו לדרך בשעת בין ערביים, חולפים על פני שדות הטבק שממלאים את עמק דותן. המראות העצובים של צפון השומרון המופקר ניבטו היטב מחלון האוטובוס. משחטות רכבים משני צדי הכביש, פסי האטה בכל מטר - נעדרי סימון אזהרה כלשהו ובנייה ערבית שחונקת את הציר. הערבים שהופתעו מהגעתנו לטשו עיניים נדהמות ומיהרו לדווח בערוצי הטלגרם.
הנסיעה הלוך עברה ללא אירועים חריגים, גם במבתרים המועדים לפורענות. 2 דקות אחרי שחנינו במצודה העתיקה בשאנור התחילה ההתקפה. ממורדות הכפרים ג'בע וסילת א-דהר נפתחה לעברנו אש כבדה מלפחות חמישה כלי נשק במקביל. החיילים נעמדו בפתח המצודה שהגנה מהירי ואנחנו התמקדנו בתכנון המקורי - הדלקת נרות חנוכה תשפ"ג ברחבת הכנסים שבמרכז המבנה.
קולות השירה והירי התערבבו יחד בחוויה מיוחדת שרק הישוב המופלא הזה יכול לייצר. מאות כדורים לכל הפחות נורו לעברנו, אך המבקרים שהורכבו ממגורשי שאנור בעבר וותיקי צפון השומרון לא התרגשו. הצבא נמנע מלהשיב אש, ורק בפעם אחת כשמקור הירי התקרב יותר חתר מעט קדימה לעבר המחבלים. בנתיים גדוד הטרור בג'בע סיים לרוקן את תחמושתו לעבר המצודה, ואנחנו עלינו שוב אל האוטובוסים.
בדרך חזור כבר היו מוכנים הכפרים היטב. בכל סמטה או מטע זיתים עמדו מחבלים ויידו לעברנו אבנים ובקבוקי תבערה. בעיקול הראשון הגיע ירי נוסף, הפעם מדויק וקרוב. שבעה כדורים פגעו בחלון האוטובוס סמוך לראשו של אחד הנוסעים. החלון הממוגן בלם את הקליעים שנורו, והיווה גם הפעם התירוץ של הכוחות להמשיך בנסיעה מבלי להגיב בירי. יצאנו כולנו בריאים ושלמים, אך עם הרגשה כאילו נפלטנו משדה קרב.
השבוע נסעתי שם שוב בפעם הראשונה, בכביש 60 הישן ליד חטמ"ר מנשה שמוקם מחדש במקומו ההיסטורי. הפעם הגעתי לאור יום, ברכב הפרטי שזכה בקושי לכמה מבטים מפוהקים ממוכרי באסטות ערבים. קשה היה להאמין שכל כך קצת זמן חלף מאז. אזור שלם שחווה מהפך מהקצה לקצה בתוך שנים ספורות, אחרי ששילמנו על חטאי העבר שנעשו בו מחיר דמים כבד.
נהוג להגיד שמה שמתרחש רחוק מהעין נהיה מהר גם רחוק מהלב, אולם סיפורה של השיבה לצפון השומרון שנכתב בימים אלו הרחק ממרבית הישובים במדינת ישראל מצליח לגעת בכל מי שרק נחשף אליו במרשתת או בביקור חד פעמי.
מה שהיה מאבק סיזיפי במשך כמעט שני עשורים על הנוכחות היהודית בישוב חומש, עבר לאחרונה האצה של מנוע סילון, ובחסות גיבוי ממשלתי וסייעתא דשמיא עצומה התפשט לאזור כולו וחולל את מה שרבים כבר לא האמינו שיכול להתרחש. מלבד הישוב חומש שהוסדר ושכנו שאנור שאוכלס גם הוא, רשימת הישובים הנוספים בצפון השומרון שממתינים כעת להקמה רשמית הולכת ומתארכת בעקבות שורת החלטות קבינט היסטוריות שהצליח לכונן השר סמוטריץ'. הישובים החרבים גנים וכדים שבנייתם נמצאת בעיצומה, נועה, רום גלבוע, מעיינות, תענך ועמק דותן. ליד האחרון מוקם בימים אלו בסיס חטיבת מנשה במקומו הישן בו שכן עד הגירוש. על הכל מנצחים במרץ מועצת שומרון והעומד בראשה יוסי דגן, שגורש בעצמו כבחור צעיר מהישוב שאנור וחזר להתגורר בו השנה עם משפחתו העניפה.
הקמת הישובים עצמה היא מרגשת, אך לא פחות מכך המהירות בה השתנתה המגמה ב180 מעלות והזמן המועט שלקח לאויב להשלים עם המצב ולהרים ידיים. כמי שזוכר היטב את המציאות בצפון השומרון בשנים האחרונות אנסה לתאר לכם במעט את השינוי ההיסטורי שמורגש בשטח.
נתחיל מהמצב ששרר בצפון השומרון ערב הגירוש. ארבעה יישובים בלבד שכנו בתא השטח העצום הזה. שאנור וחומש על כביש 60 שהיו מחוברים אחד לשני והחזיקו ב2 דרכי גישה, גם מדרום דרך שבי שומרון - וגם מצפון דרך מבוא דותן, וגנים וכדים שהיו מנותקים בחלקו הצפוני של האזור. השניים הללו החזיקו בדרך גישה יחידה ממעבר הגלבוע בלבד, כשבעקבות הסכמי אוסלו חצץ בינם ובין יתר חלקי השומרון גוש ענק של שטח A.
אנו רגילים להזכיר את ארבעת הישובים שפונו ברשימה אחת, כשלמעשה לא היה בינם כמעט שום קשר. נסיגת צה"ל מצפון השומרון בעקבות עקירת הישובים, הביאה להידרדרות ביטחונית בכל האזור וגם צירי התנועה שהיו בטוחים לנסיעת יהודים הפכו למסוכנים בדרגות שונות והקשו על השיבה הביתה.
המאבק לחזרה לחומש קרה כמעט מיד לאחר הגירוש. מטה המאבק שהוקם חרט את הסיסמה "חומש תחילה" ששרטטה את היעד הראשון והקל יחסית בשל קרבתו לישובים שנותרו בידינו. הנוכחות היהודית בחומש בעשור הראשון לאחר הגירוש ידעה עליות ומורדות, אך תמיד נשאר האזור בטוח יחסית לנסיעה, ולמעט בקבוק תבערה או אבן שיכולת לחטוף מהמבתר הידוע בדרך לא חשת בתוך קן מרצחים. זה לא שלא היו נסיונות פיגוע או חלילה גם כזה שצלח בו נרצח יהודה דימנטמן הי"ד, אבל בפועל עלו וירדו יהודים בכביש המוביל לחומש בכל יום ברכבים פרטיים.
המצב בשאנור - הישוב הבא בצפון השומרון היה שונה בתכלית. הגעה לישוב הצריכה נסיעה של עשר דקות רצופות בתוך הרחוב הראשי בכפר סילת א-דהר, מה שהפך את ההגעה לשם לסיפור מורכב הרבה יותר. בשביל ההמחשה, דמיינו את הנסיעה בכפר חווארה, תכפילו בשניים, תוסיפו פסי האטה מפלצתיים כמו שרק ערבים יודעים לעשות ועיקולים בלי סוף ותקבלו את הנסיעה המהנה בסילת. באופן אבסורדי נפל הכפר במהלך השנים בין 2 חטיבות מרחביות שונות, מה שהפך אותו עוד יותר לאקס טריטוריה פלסטינית מוחלטת. חגיגות שחרור מחבלים שכללו ירי בנשקים גלויים התקיימו ברחוב הראשי, הבנייה הלכה וחנקה את הציר כולו עד לצומת הכניסה לישוב ומספיק היה דיווח קטן בתחילת הכפר כדי שתחטוף אבנים ובקבוקי תבערה מכל סמטה בדרך. עם השנים גובשו פתרונות שונים כמו נסיעה בלילה או הגעה מכיוון אחד ויציאה מכיוון אחר, אולם האתגר הביטחוני השפיע באופן ישיר על כמות הפעמים בה ביקרו יהודים בשאנור.
אם דיברנו על האתגרים הביטחוניים בדרכי הגישה לשאנור, בגנים וכדים זה כבר היה אירוע מעולם אחר לגמרי. הדרך המרכזית ששימשה את שני הישובים הצריכה מעבר במחסום הגלבוע שנסגר לאחר הגירוש באופן הרמטי ליהודים, ולמרות שערבים ישראלים המשיכו לעבור בו למכביר, כל ניסיון לעבור דרכו נתקל בסירוב מוחלט. הדרך היחיד שנותרה למי שחפץ להגיע לגנים וכדים הייתה זו הישנה מדרום שנסגרה לתנועת יהודים כבר בהסכמי אוסלו. הדרך הצריכה חצייה של סילת א-דהר, נסיעה בבקעת סנור היכן ששכן בא"ח צנחנים, צליחה של כפרי המרצחים סיר וזבאבדה ומעבר בצומת קאבטיה. ללא ספק שמות מרנינים שזכורים לנו מהשנים האחרונות בעיקר מחיסולי מחבלים במסגרת פעילות צה"ל.
גם בקרב פעילי חומש הנסיעה לגנים וכדים נחשבה למעשה של "משוגעים", ונכון ללפני שנים בודדות אפשר היה לספור את מספרי ביקורי היהודים בישובים הללו על לא יותר מארבע כפות ידיים לאורך העשור וחצי שחלף. בחנוכה לפני 6 שנים הצטרפתי לאחת הכניסות הבודדות שהתרחשו. יצאנו ב2 בלילה בחמישה רכבים, נשק ומכשיר קשר בכל רכב. קליטה סלולרית לא היה בדרך. בכל רכב מורה דרך למקרה שהאירוע ישתבש. 35 דקות נסיעה מחומש ועד לפתח הישוב גנים שגדוש בהררי זבל. הדלקנו ארבעה צמיגים לרגל נר רביעי, המשכנו לביקור של חצי דקה בישוב כדים הסמוך ושבנו על עקבותינו לפני שיאיר היום.
הקמתם של גדודי הטרור בג'נין ופרבריה זמן קצר לאחר מכן, חיסלה את האפשרות לערוך גם כניסות חטופות כאלה באישון ליל. במורדות כדים ערכה מחלקה של מחבלי חמאס אימון צבאי, ומפקדה נשבע אמונים לג'יהאד בין האורנים שעיטרו פעם את רחובות הישוב. על הדרך לשאנור התחיל לחלוש "גדוד ג'בע" של הג'יהאד האסלאמי וכל טיול במרחב הפתוח בצפון השומרון גרר עמו סיכון לא מבוטל להיתקל בחוליית חמושים. האזור כולו הפך לקן מרצחים, אולם ההשלמה בפועל של צה"ל עם האיום הביטחוני וסירובו לאשר כניסות מאובטחות של יהודים במתווה כלשהו רק החמירו את המצב ונתנו למחבלים לחוש באמת כבעלי הבית.
בכל הזמן הזה המשיכו מגורשי צפון השומרון ופעילי המאבק להמשיך לחלום, לכסוף ובעיקר לא להרפות לרגע מהדרישה הפשוטה לחזור הביתה. בחומש עוד התחולל מאבק איתנים כנגד החלטתו של אלוף הפיקוד דאז יהודה פוקס למגר את ההתיישבות במקום לאחר רצח יהודה דימנטמן.
לשאנור התקיימו כמה כניסות "פיראטיות" דרך השטח כדי להפסיק את המצב האבסורדי בו נמנעה נוכחות יהודית בישוב במשך למעלה משנה, פעילי גרעין "עין גנים" קיימו אירועי נטיעות והתחברות מפעם לפעם סמוך למעבר הגלבוע - הנקודה הקרובה ביותר לגנים וכדים ופעילים אחרים המשיכו ללחוץ "בחלונות הגבוהים". גם אני הקטן השתדלתי לתת את חלקי, ואחת לכמה חודשים הגעתי עם רחפן להר הגלבוע ולאחר טיסה של 7-8 קילומטרים תיעדתי בכל פעם את המתרחש ברחובות השוממים של גנים וכדים. במסגרת הפעילות הזו, חשפנו כאן לראשונה מעל דפי עיתון זה את הבנייה הערבית הטרייה שפולשת לשטח הישובים, פרסמנו את מפעל הדיש הערבי המאולתר שנפתח בלב גנים וביצענו מעקב אחר האכיפה או יותר נכון אי האכיפה של הפלישות.
וכמו במאבקים רבים אחרים, גם כאן הפכה לאט לאט הגחלת עליה התעקשו לשמור קומץ יהודים לשלהבת ענקית ומאירה שסחפה אחריה את עם ישראל כולו ונבחריו בכנסת. חוק ההתנתקות בוטל בהצעת חוק שהגישו חברי הכנסת לימור סון הר-מלך ויולי אדלשטיין, שר הביטחון כ"ץ מונה במקום קודמו גלנט ופתח את השיבר בכל נושא צפון השומרון, השר סמוטריץ' ביסס את סמכויותו במשרד הביטחון והביא לפריצה חסרת תקדים באישור יישובים חדשים, ואלוף הפיקוד החדש אבי בלוט התגלה מהר כהתקפי בהרבה מקודמו בכל הנוגע לטיפול בגדודי הטרור ופעילות בערים הערביות. גדודי המחבלים מוגרו כמעט לחלוטין לאחר סדרת מבצעים שבוצעו תוך שמירה על העיקרון הבסיסי שנשכח באוסלו - השארת נוכחות צבאית קבועה בלב הערים ומחנות הטרור.
למרות הטיפול המאסיבי שעברו הכפרים והערים בצפון השומרון, נשאר עדיין צה"ל שבוי בתודעת ההתמגנות והנסיגה. משפחות הישוב שאנור שהמתינו לעלייה לאחר אישור הממשלה נדחו שוב ושוב על ידי אלוף הפיקוד, שהתעקש על סלילת כביש עוקף לסילת א-דהר כתנאי לאישור העלייה לקרקע בנימוק שהנסיעה בתוך הכפר מסוכנת. אחרי חודשים של המתנה, החליטו המשפחות בערב חג הפסח שהגיע הזמן לשים סוף להססנות. גרעין שאנור עלה רשמית לישוב, והודיע שהגיע הפעם כדי להישאר לתמיד.
הכפר, יש שיאמרו באופן מפתיע, התגלה מהר כנמר של נייר. הערבים שראו את שיירות הקראוונים נכנסות לישוב לאור יום הבינו שהרוח השתנתה. עם ישראל שב בגאון לנחלתו וזה הזמן להוריד את הראש, לעטות חיוך תמים על הפנים ולהמתין לשעת הכושר הבאה שתגיע בעתיד. לטרור ועימותים זהו זמן פחות מומלץ. אבן אחת לא נזרקה, וערביי הכפר ניסו לרצות ככל יכולתם את בעלי הבית החדשים. "ברוכים הבאים מתנחלים", קיבל בצומת הכניסה ערבי מבוגר את פניה של אחת המשפחות המגורשות ששבה הביתה. "זאת הארץ שלכם, אל תלכו מפה". משפחות אחרות שנסעו לשאנור נתקלו בקריאות "עם ישראל חי" מצד בני נוער ערבים. הסיפורים הללו הפתיעו אותי, אולם כשנסעתי עם משפחתי ביום העצמאות לאירוע הענק בשאנור בירכו גם אותנו ערבים מסילת בברכות "חג שמח" ו"שלום" כשעמדנו בפקק בכפר.
לא רק שאבן אחת לא נזרקה, תודה לאל, במשך החודשים האחרונים בכפר שגם לפני הגירוש נאלצו התושבים לנסוע בו עם קנה של "עוזי" מחוץ לחלון בתקופות מסויימות, גם כבישים רבים נוספים בצפון השומרון הפכו בפועל לפתוחים לתנועת יהודים ללא חשש. ציר 60 משאנור לכיוון מבוא דותן, ואפילו חלקו הצפוני לכיוון ג'נים וכדים שממשיך לכביש "עוקף קבאטיה" ומתחבר לציר 6010.
כשקפצתי לשם באחד הבקרים השבוע, זכיתי לאורך הדרך הלוך וחזור כולה בקושי לשלושה מבטים אדישים מצד ערבים שהבחינו בנוכחותי. אל מול הבאגרים שעבדו במרץ על הכשרת השטח מחדש בישובים המפונים, לא טרחו הערבים אפילו להניף שלט מחאה. ארבעה חיילים ישבו בין העצים כדי לאבטח את העבודות, אך לא היה בכך צורך. כמו במדינות האיסלאם לדורותיהן, ברגע שהבינו שידם על התחתונה וימי ההפקרות תמו פשוט נכנסו למחילה והורידו את הראש. שלא תטעו, שאיפותיהם הרצחניות לא נעלמו לרגע, אבל פשוט נגנזו לעת עתה.
השאלה הנוקבת שניקרה במוחי השבוע הייתה למה לעזאזל לא עשינו את זה עד היום. הרי מה שהיה נדמה לנו תמיד כבלתי אפשרי התרחש עוד לפני שהבנו מה קורה, ברגע שעם ישראל פשוט החליט ללכת על זה עד הסוף בלי לגמגם. את הלקח הזה אנו צריכים לאמץ כתובנה לאומית גם למאבקים הבאים שעוד מצפים לנו. ביטול הסכמי אוסלו בשטח ובכנסת חייב להיות הצעד הבא, בפרט בצפון השומרון.
גם אחרי אישור הישובים החדשים והקמתם בקרוב בעז"ה, תישאר ההתיישבות היהודית באזור במובלעות קטנות בשטח ערבי. כמעט בכל "אי קטן" של שטח C בצפון השומרון דחף סמוטריץ' במיומנות יישוב יהודי, אולם כשמסתכלים על המפה כולה מדובר עדיין ברצועות דקות מאוד שלא יחזיקו מעמד לאורך זמן בתוך אוטונומיה פלסטינית עויינת. כדי להבטיח את השליטה היהודית בצפון השומרון ואפילו את קיומם של הישובים שמוקמים בימים אלו, נדרש להתיישב גם בשטחים העצומים שמוגדרים כשטחי A ו-B. זה אפשרי, זה הכרחי ובעיקר זה כל כך בהישג יד אם רק נאמין.