כל מי ששרת בצבא יודע, שהדבר החשוב ביותר היא המטרה. ממנה נגזרים כל הפקודות והתכניות. ממנה נגזרים הכוחות והמשימות, אך בעיקר היא הגורם המניע את רוח הלחימה.
ההחלטה מה המטרה וכיצד להגדיר אותה, היא הלב שמניע הכול. ניתן לראות זאת למשל, בוויכוח על מטרת המלחמה נגד החיזבאללה, היא הגנה על יישובי הצפון בלבד, האם היא נועדה להגן על כלל המדינה, האם היא נועדה לבנות הרתעה לעתיד כלפי כל מי שיבקש לפגוע בנו, או רק להרחיק את איום הטילים והרחפנים. מכל מטרה נגזרות פעולות אחרות. כל מטרה דורשת משאבים שונים.
הוויכוח על מטרת המלחמה נמצא גם בפרשה שלנו, (פרק לב) בשורש הדו שיח בן בני גד וראובן למשה רבינו. בני גד וראובן מבינים שמטרת כיבוש הארץ היא רווחת הפרט. ממילא אם לנו טוב יותר בעבר הירדן, כי היא מתאימה לשאיפתנו להיות רועי צאן. אזי המסקנה "אל נא תעבירנו את הירדן". משה מגיב בחריפות רבה, אולם בשלב הראשון הוא מדבר בשפה שלהם. מהמקום של רווחת הפרט, כיצד אתם מעיזים לקחת לעצמכם נחלה שכולם כבשו ביחד, ולא להיות שותפים בנטל הכיבוש של נחלה הטובה לאחיכם?
כפיות הטובה כלפי האחים, משמעותה גם חשש כבד לכפיות טובה כלפי ה', כי המעשה של בני גד וראובן עלול לגרום לעם ישראל לחזור ולמאוס במתנה שהוא קיבל, ולפחד לכבוש את "הארץ אשר נתן להם ה'". בני גד וראובן מקבלים את התוכחה ומתקנים "אנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד הביאונם אל מקומם.. לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" אחים אנחנו לנשק, אחים לחובות ולזכויות, ולכן נקבל את הזכויות שלנו רק יחד עם מילוי החובה והשותפות בנטל יחד עם כל העם.
היינו מצפים שכאן יסתיים הדיון. אולם משה במקום לומר להם ישר כוח, פותח סבב דיונים חדש. הוא משנה לחלוטין את מטרת המלחמה. משה לא מסתפק בכך שראובן וגד יצאו למלחמה חלוצים לפני בני ישראל, הוא דורש מהם לצאת למלחמה עם מטרה אחרת לגמרי "אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה', עד הורישו את אויביו מפניו.
המלחמה אינה למען רווחת הפרט, השקט והשלום. המלחמה היא מלחמת ה' באויביו, והתפקיד של בני גד וראובן הוא לא להיחלץ לפני בני ישראל, אלא ללכת לפני ה' ולסייע לו במלחמה. ואכן הם מקבלים את השינוי במטרת המלחמה וגם אליה הם נענים בהסכמה, וכדי להדגיש זאת משה חוזר ומסכם: אם יעברו בני גד ובני ראובן.. כל חלוץ למלחמה לפני ה'". וכך אומר אור החיים (על פסוק כ) "אכן כוונת מאמר משה היא לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות ולא לתכלית אחר, ודבר זה אין נכון לעשות כן לענין הצלחת המלחמה כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה' להכרית להם כל נשמה ותקרא מלחמת חובת מצות ה'"
בהתבוננות פסוקים ניתן לראות שכל מטרה מסתיימת בזמן אחר. כשבני גד וראובן נחלצים למלחמה לפני ה', הם צריכים להיות שותפים "עד הורישו את אויביו מפניו" כלומר עד סיום הקרבות והשמדת האויב. ואילו מצד השותפות והאחווה כלפי אחיהם, שלב הסיום מאוחר יותר, "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו". נראה שזו הסיבה בגללה בספר דברים (פרק ד' פסוק יח) ובספר יהושע (פרק א) מדברים רק על היציאה למלחמה "לפני אחיכם בני ישראל" כי המשימה הזו מסתיימת מאוחר יותר. כך אנו רואים שקרה בפועל. רק בפרק כב ביהושע בסוף הירושה והנחלה של כל עם ישראל, בני גד ראובן וחצי מנשה מסיימים את משימתם וחוזרים לבתיהם.
הויכוח הנוקב והכואב שמתרחש היום במדינה, נמצא בעיקר בקומה הראשונה של רווחת הפרט ושותפות בנטל. זעקת משה רבינו "האחכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה" מלמדת אותנו שמדובר ברובד חשוב מאד. הטענות בנושא צודקות ביותר. מי שרוצה לקבל זכויות צריך לדעת לקחת חלק בחובות, והדבר נכון לכל האזרחים במדינה. אולם אסור שנשכח את הקומה העליונה - המלחמה לפני ה'. הקומה הזאת דורשת מאתנו מבט אחר לגמרי.
בשמחת תורה תשפ"ג אויבי ה', יצאו להילחם בו. אויבי ה' שהפכו את האמונה באלוקים לשפיכות דמים מזעזעת. בשם אמונתם זורעים פחד הרס אובדן, ואלימות מינית. אויבי ה' החושבים שארץ ישראל היא הירושה שלהם, כפי שאומר עליהם יחזקאל (בפרק לו) "יען אמר עליכם האויב האח, במות עולם למורשה הייתה לנו" המלחמה בהם היא מלחמה לפני ה'. לכן הדיון צריך להיות גם בקומה הזו - מי ראוי ונכון שיצא למלחמה לפני ה'? התשובה של התורה לנושא זה ברורה, והיא נמצאת בחלק הראשון של הפרשה (פרק לא פס' ג) כאשר יוצאים "לתת נקמת ה' במדין".
כל אחד מישראל צריך וראוי לצאת למלחמה לפני ה', אולם אם יש צורך רק בחלק מהלוחמים, אזי צריך לבחור דווקא את אלו שאורח חייהם הוא קיום תורה ומצוות בדבקות. וכך אומר מדרש תנחומא על דברי משה "החלצו מאתכם אנשים לצבא" "אנשים" - צדיקים. ולהלן [במלחמת עמלק] (שמות יז, ט): "בחר לנו אנשים" - נמי צדיקים. הדיון האמיתי בציבור המאמין היה צריך להיות, האם רק הצדיקים, עובדי ה' שומרית תורה ומצוות ולומדי תורה יכולים לצאת למלחמה, או שמותר גם לאנשים שיש להם עוד דרך ארוכה בהתחברות לעבודת ה', להצטרף למלחמה. מפתיע ומוזר לראות אנשי תורה הקוראים להשאיר את לומדי התורה בבית, ולשלוח למלחמת ה' באויביו, אנשים שלא מקיימים את מצוותיו. כואב לראות איך אנשים המסורים לקיום כל פרט בדקדוקי מצוות. מתחמקים ומשתמטים ולא יוצאים להילחם לפני ה'.
איני משלה את עצמי, שמאמר זה ישנה את תפיסת העולם של מנהיגי הציבור החרדי, אני גם לא מאמין לא במהות ולא בתועלת של כפייה כוחנית של דעתנו על אחרים. קמעא קמעא הדברים ילכו ויתבררו עד שנזכה לשינוי, ולשותפות אמתית בשתי הקומות של היציאה למלחמה עליהם מדבר משה.
דברי מכוונים בעיקר כדי לחזק את ידי אלו היוצאים למלחמה "לעזרת ה' בגיבורים", ואת בני משפחתם השותפים בעול המשימה הקדושה. "שתהיה כוונתם להינקם מאויבי ה' לקדש שמו יתברך.." שכל אחד ואחד מהם מוסיף זכות לעם ישראל. וכך מסביר אורח חיים הקדוש (בסוף פסוק כ') על השאלה מדוע משה לא מסתפק בכך שבני גד וראובן מצטרפים למלחמה מהסיבה של שותפות בנטל, והוא מתאמץ להוביל אותם גם לקומה השנייה, של מלחמה לפני ה': "שאין דומה זכות מאה לזכות מאה ואחד" כל אחד היוצא למלחמה למען עם ישראל, מעצים את זכויות כולנו. כל מי שמצליח להוסיף לכך את הקומה של מלחמה לפני ה' מזכה את עצמו ואת עם ישראל כולו, בתוספת גבורה והשראת שכינה על מחנה ישראל. ומתוך כך נזכה ב"ה לניצחון מלא. "קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאך מפניך" ומתוך הגבורה והמסירות נזכה ל "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
הכותב הוא ראש הישיבה התיכונית אור עתניאל