בוויכוח הסוער המתנהל בחברה הישראלית סביב גיוס חרדים, קיימת הסכמה רחבה כי לימוד תורה הוא ערך יסוד ביהדות. המחלוקת מתמקדת ביחסי הגומלין בינו לבין ערכים אחרים ובשאלה כיצד ניתן לקיימם יחד.
ברשימה זו אבקש לערער על הנחה מקובלת אחרת: כאילו כל מי שעוסק בלימוד גמרא אכן מקיים את הערך של תלמוד תורה שעליו דיברו התורה וחז"ל.
מי שמצוי מחוץ לעולמה של תורה מתקשה לעמוד על משמעותו המדויקת של ערך זה, וממילא מתקשה לבקר את אופן יישומו.
כדי להבין מהו תלמוד תורה, ראוי להקדים מושכל יסוד: מי שלומד נוסחאות פיזיקליות, תהא מטרתו אשר תהא, לומד פיזיקה. מי שלומד היסטוריה ולו רק בכדי להשתתף בחידון נושא פרסים - לומד היסטוריה. אולם לא כל מי שלומד דפי גמרא מקיים בכך את הערך של תלמוד תורה.
פעמים רבות פורסם כי בדרום קוריאה תורגמו קטעים מן הגמרא, ולימודם אף שולב במערכת החינוך. האם יעלה על הדעת לומר שתלמיד דרום קוריאני, הלומד סוגיה תלמודית כחלק מתוכנית לימודיו, מקיים את הערך הדתי של תלמוד תורה?!
חז"ל חזרו והדגישו כי "גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה"; ובמילים חריפות יותר: "הלומד תורה ואינו עושה - נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו". אף התורה עצמה מצווה: "ולמדתם אותם... לעשותם". ממקורות אלו ברור כי תלמוד תורה אינו דבר העומד בפני עצמו.
מכאן מתבקשת השאלה: מהו אותו "מעשה" שהוא תנאי לערך תלמוד התורה? קיום המצוות הוא בוודאי תנאי הכרחי, אך אין בו די. חז"ל לימדונו: "אם אין דרך ארץ - אין תורה", וכן "דרך ארץ קדמה לתורה". למונח "דרך ארץ" ניתנו פירושים רבים - מפרנסה מיגיע כפיו של אדם ועד למידות, לאחריות וליחסים שבין אדם לחברו ובין אדם לציבור. ערכו של תלמוד התורה אינו מתמצה אם כן בעצם העיסוק האינטלקטואלי, אלא רק בלימוד שמעצב את האדם, את מידותיו ואת מעשיו.
חז"ל אף עמדו על כך שלימוד תורה עשוי להיות כוח בונה אך בה במידה עלול להיות הרסני. במסכת יומא נאמר: "זכה - נעשית לו סם חיים; לא זכה - נעשית לו סם מיתה". אם כן, עצם הלימוד אינו הערך; הערך הוא רק לימוד כזה שמחולל שינוי חיובי באדם ובאורחותיו.
עוד הגדירו חז"ל גם מה אינו תלמוד תורה ערכי. במשנה נאמר: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם", ובמיוחד האזהרה "ודאשתמש בתגא חלף", שפירשוה גדולי המפרשים כאזהרה מפני הפיכת התורה לכלי לרווח אישי.
מעל הכול מהדהדים דבריו החריפים והנוקבים של הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג', י'), שנכתבו לפני יותר משמונה מאות שנה, אך דומה כאילו נכתבו לימינו:
"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות".
ערך תלמוד התורה, אם כן, אינו מתקיים כאשר הלימוד מנותק מדרך ארץ, מאחריות ציבורית ומנשיאה בחובות המוטלות על כל אדם. תורה המשמשת אמצעי להפקת זכויות חומריות או להצדקת השתמטות מחובות ציבוריות, לפגיעה בציבור ולדאבון לב לחילול השם ולהשנאת הדת, אינה מגשימה את הערך של תלמוד תורה.
בימים אלו מקודמות יוזמות לחקיקת "חוק יסוד: לימוד תורה". כאשר תגענה בעתיד עתירות לבג"ץ שבהן יתבקשו זכויות והטבות מכוח החוק, יהיה על בית המשפט להקדים ולברר מהו אותו "ערך של לימוד תורה" שעליו מבוססת הזכות, והאם ערך זה- לפי פרשנותו הנכונה- בכלל מתקיים בנסיבות העומדות לפניו.
במצב הקיים, מרבית הציבור החרדי לא רק שאינו נושא בנטל הבטחוני, אלא שקיימים סימני שאלה גדולים האם את ערך לימוד התורה הוא בכלל מקיים.