חוזרים הביתה

בשבוע שעבר זכיתי להיפגש עם אחד מראשי ארגון "נפש בנפש", שעוסק במלאכת הקודש של העלאת יהודים ארצה, בעיקר מצפון אמריקה ואירופה. לדבריו, אחת התופעות המיוחדות שהולכת ומתגברת מתחילת המלחמה היא עלייה מתוך סולידריות עמוקה וחיבור לזהות היהודית.

בכתבה שהתפרסמה על הארגון לפני שבועות מספר, תוארה התופעה דרך סיפוריהן של כמה משפחות עולים שמגשימות בימים אלה את חלומן לעלות ארצה. הדברים פורסמו כחלק מאירוע העלייה השנתי הגדול של הארגון. ("'לא בורחים, אבל רצים לישראל': מאות יהודים מצפון אמריקה נערכים לעלייה", צור גואטה, ynet, 17.6.2026).

"לא לברוח מאמריקה, אלא לרוץ לישראל. אבל לצערי היום זה כבר באמת גם לברוח מאמריקה". את המשפט הזה אומר אבי ליכטשיין, בן 39, אב לשלושה ילדים ממנהטן, שצפוי לעלות לישראל בקיץ הקרוב.

"ליכטשיין, יליד ניו יורק שגדל בניו ג'רזי, מתגורר כיום במנהטן. בעוד כחודשיים הוא צפוי לעלות לישראל עם רעייתו קייטי ושלושת ילדיהם - ריינע (5.5), יהודה (3.5) וביילה (בת כ־6 חודשים)".

"אין מקום אחר בעולם שבו אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו עם האהבה, החסד, התורה והאחווה שיש בישראל", הוא אומר. "הילדים שלנו עדיין קטנים מספיק כדי שהישראליות תהיה חלק ממי שהם. אנחנו רוצים שהם יהיו ישראלים מהיום הראשון".

"לדבריו, ההחלטה התקבלה מתוך מחשבה ארוכת טווח על ילדיו. "יש אולי שתי החלטות בחיים שמשפיעות עליך ועל הדורות הבאים - עם מי להתחתן ואיפה לגדל את הילדים. החלטנו שאנחנו נהיה אלה שיצטרכו להתמודד עם קשיי ההגירה וההסתגלות, כדי שהילדים שלנו יוכלו להיות ישראלים לכל דבר".

"חודש אחרי 7 באוקטובר הגעתי להתנדב באחד הקיבוצים. התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שמעולם לא הרגשתי כל כך בטוח וכל כך בבית. בישראל האיום הוא מבחוץ. באמריקה התחושה היא שהאיום נמצא מבפנים".

לחזור הביתה

"למרות האתגרים הביטחוניים והמציאות המורכבת בישראל מאז פרוץ המלחמה, נרשמת גם השנה היענות גבוהה מצד יהודי צפון אמריקה המבקשים להתחיל פרק חדש בישראל".

"לפי נתוני 'נפש בנפש', כ־2,300 עולים חדשים מצפון אמריקה צפויים להגיע לישראל בין החודשים יוני לספטמבר 2026. מתוכם כ־500 משפחות, שיגיעו במסגרת 47 טיסות קבוצתיות שייצאו ממוקדים שונים ברחבי ארצות הברית. צוותי 'נפש בנפש', משרד העלייה והקליטה והסוכנות היהודית ילוו את העולים לאורך כל תהליך העלייה והקליטה, משלב ההיערכות ועד הגעתם לישראל".

סיפור העלייה של שולמית מרים רוטנשטרייך (47) מניו ג'רזי, החל הרבה לפני המלחמה. בחודש הזה היא צפויה לעלות לישראל עם בעלה ובנם בן ה־17. בת אחת שלה כבר משרתת כחיילת בודדה בירושלים, ובת נוספת צפויה לעבור לישראל בקרוב.

"גדלתי בלי דת ובלי חיבור יהודי משמעותי", היא מספרת. "חיפשתי תשובות רוחניות. טיילתי בהודו, התעניינתי בבודהיזם, וכל הזמן הרגשתי שזה לא זה. ואז הגעתי לישראל בגיל 19 ופתאום הרגשתי: אלה האנשים שלי. זה המקום שבו אני אמורה להיות".

"בישראל אנחנו יודעים מי האויבים שלנו. באמריקה אנחנו כבר לא יודעים. זה יכול להיות השכן ממול. זה יכול להיות השוטר. אנשים צעקו עליי בגלל מגן דוד שאני עונדת. חברים לא־יהודים שהיו חלק מהחיים שלי הפסיקו לדבר איתי."

"היו לי כל הסיבות להישאר. המשפחה שלי כאן, יש לי חיים טובים, אני מתפרנסת יפה. אני אפילו לא מדברת עברית. אבל בסוף הבנתי שהנשמה שלי קוראת לי לשם". לדבריה, 7 באוקטובר היה נקודת מפנה. "כל החיים שלי הייתי אדם שאוהב את כולם. היו לי חברים מכל הדתות, מכל הצבעים ומכל הרקעים. מעולם לא הרגשתי שנשפטתי בגלל שאני יהודייה. פתאום המציאות השתנתה".

"הבת שלי שמשרתת בירושלים רק מחכה שנגיע", היא מספרת. "היא אומרת לנו: אבא ואמא חוזרים הביתה". רוטנשטרייך אינה מסתירה את ההתרגשות, אך גם לא את החשש. "אני גרה באותו מקום כבר 21 שנה", היא אומרת, "אבל הלב שלי תמיד היה שם".

לאחר תיאור של עוד כמה סיפורי עולים מסתיימת הכתבה במילים: "לאורך כל השיחות באירוע חזר שוב ושוב אותו רעיון: התחושה שהגיע הזמן לחזור הביתה".

אידיאל אין־סופי

הסיפורים המרגשים על העולים עם ארגון "נפש בנפש", נשזרו לנגד עיניי השבוע עם יום כ' בתמוז שבו חלה אזכרתו ה־122 של חוזה המדינה, הד"ר בנימין זאב תיאודור הרצל ז"ל. אחד הסילופים ההיסטוריים של דמותו היא הפיכתו למי שהגה את רעיון השיבה לארץ ישראל כמקלט בטוח בלבד. רק מי שלא מכיר את שיחו ושיגו של הרצל יכול היה לשטח ולרדד את דמותו וחזונו בצורה כה מצומקת ויבשה (בהזדמנות זו אמליץ שוב, למי שטרם קרא: "הרצל - קריאה חדשה" מאת ד"ר יצחק וייס).

וכפי שהיטיב לבטא זאת ד"ר יצחק וייס: "מנקודת הראות של הרצל, שיבת העם היהודי לארצו אינה ממצה את הציונות, ושנתיים אחרי הקונגרס הראשון הוא מתעקש לומר: "יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצינו היא לשוב אל ארצנו. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה", ולבסוף, שלושה חודשים לפני מותו, הרצל מדגיש בפעם האחרונה את חזונו, החזון האידיאליסטי של הציונות: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין־סופי".

"ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל, לא תחדל מלהיות אידיאל, כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק... גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. זה הוא המסר, של החברה האידאלית שהרצל חוזה באלטנוילנד 'ארץ אבותינו', שבה בית המקדש 'נראה לעין' ושבה רשיד ביי, ערבי מוסלמי, הוא סגן הנשיא, אבל הוא מכיר בקשר המהותי בין עם ישראל לארצו, והוא נהנה מכל הזכויות כמו כל יהודי" (מתוך מאמר שטרם ראה אור).

ארץ ישראל הייתה בעבור הרצל ארץ ייעוד ולא רק ארץ מקלט. וכפי שאמר בנאומו הידוע בקונגרס הציוני הראשון: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ־היהודים". כי השיבה אל הארץ היא השיבה לזהות המלאה של ישראל.

יציאות ומסעות

לפני למעלה משלושים שנה, בעיצומם של ימי הסכמי אוסלו הנוראים, פרסם הרב יהודא ליאון אשכנזי מאמר קצר לפרשת מסעי, ובו הביא מדברי הרב דוד מוסקוביץ', בעל הפירוש הנפלא "גלילי זהב" על התורה (מופיע ברשת - "כי מציון - פרשת מסעי").

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (במדבר לג, א-ב).

וכך כתב הרב אשכנזי בשם הגלילי זהב: "הגלילי זהב מדגיש את החזרה ההפוכה של הביטוי: 'מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם', ולאחר מכן: 'מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם'... האם העברים יצאו ממצרים על מנת לשוב לארצם, 'ארץ העברים' (שהייתה באותה תקופה תחת הכיבוש הכנעני), או שהם נאלצו לעזוב את מצרים בעקבות הדיכוי? הפסוק אומר שהם יצאו ממצרים 'בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן'. לכאורה, מדובר באינפורמציה מיותרת, אך יש כאן רמז ברור לעובדה שללא תיווכם של משה ואהרן, העברים לא היו יוזמים בעצמם את קץ גלותם".

"מסיבה זו, בהתאם למטרת הנסיעה - הכניסה לארץ ישראל - תחנותיהם במדבר אינן מוזכרות כ'מסע'. הן מוזכרות בפסוק במסגרת סיבת יציאתם, עזיבת מצרים: 'וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם'".

במילים פשוטות: ה"גלילי זהב" מסביר שכל המסעות שעברו על ישראל נבעו מהעובדה שהם בעיקר "יצאו" ממצרים, כלומר - גורשו, בעל כורחם. המוטיבציה העיקרית שלהם הייתה היציאה, שהיא שם קוד לגירוש כפוי ממצרים. ללא הנהגת משה ואהרן - לא היה בהם את העוז לצעוד אל עבר ארץ ישראל בראש מורם.

העולים ארצה מתוך הזדהות עמוקה עם גורל העם היהודי מתקנים תיקון עמוק את חטא יציאת הגירוש הכפויה לעבר מקלט בטוח. במעשיהם הם ממשים את חזון הדורות, חזונו של הרצל, לשוב הביתה, "לָשׁוּב לְאֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, עִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה".