ככל שמתקרבות הבחירות לכנסת באוקטובר 2026, נדמה שהשיח הציבורי כולו מתנהל סביב מספר אחד: כמה מנדטים מקבל כל מחנה. כמעט בכל ערב מתפרסם סקר חדש, והפרשנים ממהרים להסביר מי התחזק, מי נחלש, מי "שתה" מנדט ממי ומי נמצא במומנטום.
לדעתי, זו בדיוק הטעות.
הבחירות הקרובות לא יוכרעו על ידי נהירה המונית של מצביעים מהימין לשמאל או להפך. הן יוכרעו בעיקר בתוך המחנות עצמם, ובמיוחד בתוך המחנה הלאומי. לא רק בשאלה מי יעבור ממפלגה אחת לאחרת, אלא בשאלה העמוקה יותר: מי בכלל ירגיש שיש לו סיבה לקום בבוקר יום הבחירות, לצאת מהבית ולהצביע. זו שאלה שסקרים כמעט אינם יודעים למדוד.
המשברים שחוותה ישראל בשנים האחרונות, המלחמה, העימותים סביב מערכת המשפט, המחלוקות בתוך הקואליציה, השיח הציבורי האלים והשחיקה המתמשכת, אינם בהכרח משנים את תפיסת עולמם של רוב מצביעי הימין. אבל הם בהחלט עלולים לשחוק את תחושת האמון, את תחושת המסוגלות ואת המוטיבציה להשתתף. אפשר לשאול אדם בטלפון לאיזו מפלגה הוא נוטה להצביע. הרבה יותר קשה למדוד האם הוא באמת יתאמץ להגיע לקלפי.
וכאן בדיוק מסתתר המשתנה החשוב ביותר של מערכת הבחירות הקרובה.
במשך שנים התרגלנו לחשוב שמערכות בחירות מוכרעות באמצעות מעבר קולות בין הגושים. ייתכן שבבחירות הקרובות הסיפור יהיה שונה. ההכרעה עשויה להיות בין הצבעה לבין הימנעות מהצבעה, בין התלהבות לבין אדישות, ובין תחושת שליחות לבין תחושת מיאוס. זו אינה רק שאלה פוליטית, אלא גם שאלה פסיכולוגית.
דווקא משום כך, התחרות הקשה המתנהלת כיום בתוך המחנה הלאומי מחייבת אחריות גדולה יותר. מפלגה שתצליח לגרוף עוד מנדט בסקרים באמצעות מתקפה על שותפותיה הטבעיות, עלולה לגלות ביום הבחירות שהמחנה כולו איבד אלפי מצביעים שהתעייפו מהמלחמות הפנימיות. במערכת צמודה, זו עלולה להיות טעות אסטרטגית יקרה.
אבל ישנו משתנה נוסף: אחוז החסימה.
כמעט מדי שבוע אנחנו שומעים על מפלגה חדשה, יוזמה חדשה, הנהגה חדשה או איחוד חדש. התקשורת עוסקת בעיקר בשאלה כמה מנדטים תביא כל רשימה. אולם בעיניי, זו אינה השאלה החשובה באמת. השאלה האמיתית היא כמה קולות עלולים פשוט להיעלם.
במערכת פוליטית מקוטבת, מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה אינה רק מפסידה לעצמה. היא עלולה להשפיע על מאזן הכוחות כולו. לעיתים, רשימה אחת שאינה עוברת את אחוז החסימה משנה את מפת המנדטים יותר ממפלגה שזוכה בעשרה מנדטים.
לכן, כל מי שמבקש להקים מפלגה חדשה או להוביל מהלך פוליטי עצמאי חייב לשאול את עצמו לא רק האם הוא מביא בשורה, אלא גם האם הוא משרת את המחנה כולו או מסכן אותו. זו כבר אינה שאלה של אגו פוליטי. זו שאלה של אחריות לאומית.
לצד כל אלה קיימת גם סוגיה נוספת, שכמעט אינה זוכה לדיון ציבורי: שיעור ההשתתפות בבחירות.
אחוז ההצבעה עשוי להיות אחד המשתנים המשפיעים ביותר על תוצאות הבחירות. השאלה אינה רק כמה יצביעו, אלא מי יצביע. האם נראה התגייסות רחבה יותר ברחוב היהודי? האם שיעורי ההצבעה במגזר הערבי יחזרו לרמות גבוהות? האם תחושת העייפות תגרום דווקא למחנה מסוים להישאר בבית? אלה שאלות שהקמפיינים עצמם ישפיעו עליהן הרבה יותר מאשר הסקרים.
בסופו של דבר, מי שיצליח לשכנע את תומכיו שהבחירות הן רגע מכריע ולא עוד סבב פוליטי, ייהנה מיתרון אמיתי.
לכן אני סבור שהבחירות הקרובות לא יוכרעו רק באמצעות תשדירים, ראיונות או עימותים. הן יוכרעו באמצעות שלושה משתנים שסקרים מתקשים ללכוד: הסנטימנט בתוך המחנה, שיעור ההשתתפות ביום הבחירות והיכולת למנוע אובדן קולות מתחת לאחוז החסימה. אלה המשתנים שיכריעו את המערכה.
הבחירות של 2026 לא יהיו רק מבחן למנהיגים. הן יהיו מבחן לבגרות הפוליטית של המחנה הלאומי כולו. השאלה לא תהיה רק מי הצליח למשוך עוד מנדט מהיריב, אלא מי הצליח לשמור על המחנה שלו מאוחד, חדור מוטיבציה ובעל תחושת שליחות.
בסופו של דבר, מערכות בחירות אינן מוכרעות רק במספרים. הן מוכרעות בפסיכולוגיה של הציבור, בתחושת השייכות ובאמונתו של האדם הבודד כי קולו באמת יכול להשפיע.
לכן, במקום לשאול בכל שבוע מי עלה ומי ירד במנדט אחד, אולי הגיע הזמן לשאול את השאלה החשובה באמת: מי מצליח לחזק את מחויבותם של תומכיו, ומי מאבד אותם לעייפות, לאדישות ולפיצול.
כי בסוף, לא הסקרים יקבעו את תוצאות הבחירות.
הסנטימנט בתוך הימין הוא שיכריע אותן.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי