השבוע השתתפתי בערב גאלה ובכנס בוגרים של מכון ארגמן ללימודים מתקדמים ברוח השמרנות. כבוגר מחזור א' של המכון, היה זה ערב מרגש, הן במובן האישי והן במובן הציבורי.
במרכז הכנס נשא דברים דוד זיני, ראש השב"כ, שלמד במכון כמה שנים אחרי. דבריו לא היו נאום טקסי רגיל, אלא פריסה מסודרת של משנה ערכית, פיקודית וציבורית, כפי שהתעצבה אצלו לאורך תפקידיו השונים, ובעיקר מתוך עולמו כאיש ביצוע, כמפקד וכמי שיודע גם להיות כפוף לדרג שמעליו.
זיני הדגיש את הצורך לחזור אל הדברים הבסיסיים ביותר- שכל ישר, אמת פנימית, נאמנות לערכים ואומץ לומר את הדברים גם כאשר אינם מתיישבים עם הקונצנזוס הרגעי. הוא הזכיר כי פרוצדורות, נהלים ומנגנונים הם כלים חשובים, אך הם אינם התכלית. כאשר הכלי הופך לעיקר, והאמת הפנימית נדחקת לשוליים, המערכת מאבדת את כושר השיפוט שלה ואת יכולתה להבחין בין עיקר לטפל.
בדבריו עלתה גם תפיסה עמוקה של מנהיגות. מנהיגות אינה נמדדת רק ביכולת לנהל תהליכים, אלא בעיקר ביכולת לחדד עמדות, לקבל אחריות, לשאת מחיר ולקבל סיכונים מחושבים כאשר המציאות דורשת זאת. לא מתוך פזיזות, אלא מתוך עמוד שדרה, בהירות ערכית והבנת גודל השעה.
אחד החידודים המשמעותיים בדבריו נגע דווקא לשאלת הייחודיות, בניגוד לתפיסה שלפיה אחדות לעיתים מחייבת טשטוש עמדות, זיני הציג תפיסה הפוכה, דווקא עוצמה פנימית, זהות ברורה ועמדות מחודדות הן הבסיס לאיחוד כוחות אמיתי, חברה או מערכת שאינן יודעות מי הן, לשם מה הן פועלות ומהם ערכיהן הייחודיים, מתקשות לייצר אחדות יציבה.
אחדות שאינה נשענת על אמת, אלא רק על נוחות, הופכת מהר מאוד להסכמה ריקה.
גם מושג הממלכתיות קיבל בדבריו משמעות מדויקת יותר, לא ממלכתיות כטשטוש, לא ממלכתיות ככניעה לאופנה ציבורית ולא ממלכתיות כשתיקה מול עיוותים. ממלכתיות אמיתית היא ביטול טובתי הפרטית לטובת הכלל, בסוג של סיכול אותיות כמעט מתבקש-לא אני במרכז, אלא הכלל. לא הנוחות האישית, לא הקריירה ולא התדמית, אלא שליחות ציבורית רחבה יותר.
את דבריו חתם זיני בצורך ללכת לאורם של חמשת האל"פים: אהבה, אמון ואמונה, אחריות, אמת ואומץ. חמש מילים פשוטות לכאורה, אך כאלה שמקפלות בתוכן תפיסת עולם מגובשת ושלמה, אהבה לעם ולארץ, אמון ואמונה בדרך, אחריות לתוצאה ולא רק לתהליך, אמת פנימית שאינה מתכופפת מול רעש חיצוני, ואומץ שהוא תנאי הכרחי לכל הנהגה ציבורית רצינית.
זה היה תורף דבריו לכלל בוגרי המכון, כל אחד לפי מקומו ותפקידו הציבורי. בעיניי, החידוד הזה חשוב במיוחד דווקא בעת הזו. יותר מדי פעמים השפה הציבורית שלנו נבלעת בתוך שכבות של פרוצדורה, משפטיזציה, פחדנות מוסדית ושיקולי תדמית. האמת הפשוטה, הישרה, זו שמחייבת הכרעה, אחריות ואומץ, נדחקת לאחור.
כאן גם נחשפת הרדידות והצביעות של חלק מן המבקרים את דבריו, הם מנסים לייצר הבחנה מלאכותית בין נאמנות למדינה לבין נאמנות להכרעת נבחרי הציבור, כאילו מדובר בשני קטבים מנוגדים. זו תפיסה מסוכנת ומעוותת של הדמוקרטיה. במדינה מתוקנת, נאמנות למדינה אינה נאמנות לפקידות הממונה, לאג'נדה משפטית או לרוח מחנה מסוים, אלא בראש ובראשונה למסגרת החוקית והדמוקרטית שבתוכה הציבור בוחר את הנהגתו, וההנהגה הנבחרת קובעת את המדיניות.
הניסיון להציג את דבריו של זיני כאילו מדובר בנאמנות אישית לאדם כזה או אחר הוא עיוות מכוון וזדוני. לא מדובר בנאמנות אישית למאן דהו, אלא בהבנה בסיסית של היחס בין הדרג הנבחר לבין הדרג הממונה. פקיד בכיר, בכיר ככל שיהיה, אינו עומד מעל הכרעת הציבור. הוא מחויב לחוק, לביטחון המדינה, למקצועיות ולשיקול דעת ענייני, אך הוא פועל בתוך מערכת שבה הדרג המדיני הנבחר הוא הקובע את הכיוון.
חשוב לומר ביושר, ערכי המדינה הם ערכים חשובים וגדולים, ואין לזלזל בהם. אלא שגם ערכים אלה אינם מתקיימים בחלל ריק, ואינם נתונים רק לפרשנותם של פקידים, משפטנים, בכירים לשעבר או מחנה פוליטי מסוים. גם לערכי המדינה קיימת פרשנות לגיטימית של הדרג הנבחר, כל עוד היא פועלת בתוך מסגרת החוק והסמכות הדמוקרטית. כשם שבעבר מהלכים מדיניים עמוקים, ובהם אוסלו, ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון, הוצגו על ידי תומכיהם כמימוש לגיטימי של ערכי המדינה, כפי שפורשו אז על ידי ההנהגה הנבחרת, כך גם היום פרשנותם של נבחרי הציבור לערכי המדינה אינה לגיטימית פחות רק מפני שהיא אינה נוחה למחנה פוליטי אחר.
לכן, כאשר ראש שב"כ אומר שהוא כפוף לנבחרי הציבור הלגיטימיים, ובוודאי כאשר מדובר בשב"כ שכפוף על פי המבנה השלטוני לראש הממשלה, אין בכך סתירה לנאמנות למדינה. להפך, זו בדיוק אחת המשמעויות המעשיות של נאמנות למדינה דמוקרטית. הניסיון להציג את הכפיפות לדרג הנבחר כאילו היא נאמנות אישית, או כאילו היא עומדת בניגוד לערכי המדינה, הוא ניסיון מלאכותי ומסוכן לנתק בין המדינה לבין מוסדותיה הנבחרים.
באותה מידה אפשר היה לטעון, למשל, שההנהגה שהובילה את ההתנתקות מרצועת עזה קיבלה החלטה המנוגדת לערכי יסוד של מדינת ישראל. ואכן, רבים סברו כך בזמן אמת וסבורים כך גם היום. אך למרות זאת, לא שמענו אז שראש שב"כ, רמטכ"ל או כל בעל תפקיד ממלכתי אחר רשאי להודיע שאינו נאמן להחלטת הדרג המדיני משום שלטעמו היא מנוגדת לערכי המדינה. לכל היותר, מי שאינו מסוגל לממש החלטה חוקית של הדרג הנבחר מטעמי מצפון וערכיות, יכול להתפטר מתפקידו. הוא אינו רשאי להחליף את הדרג המדיני.
המערכת כולה הבינה היטב שגם כאשר החלטה מדינית שנויה במחלוקת עמוקה, ואפילו כאשר יש הרואים בה טעות היסטורית, הדרג המבצעי אינו מחליף את הדרג הנבחר. הוא רשאי להשמיע עמדה מקצועית, הוא חייב להתריע כאשר הדבר נדרש, אך לאחר שהתקבלה החלטה חוקית על ידי הדרג המוסמך, הוא אינו הופך לריבון חלופי.
זו בדיוק מהות העניין. מי שמבקש להפוך את "ערכי המדינה" למושג הנתון רק לפרשנות אישית של פקידים, יועצים, בכירים לשעבר או מחנה פוליטי מסוים, אינו מגן על הדמוקרטיה אלא מחליש אותה. ערכי המדינה הנמדדים רק על פי אומד הדעת של מחנה מסויים אינם יכולים לשמש כלי לעקיפת הכרעת הציבור. הם חייבים להתממש בתוך הסדר הדמוקרטי, דרך חוק, ממשלה נבחרת, אחריות ציבורית וביקורת עניינית. אחרת, כל האמון הקיים נסדק.
דווקא משום כך דבריו של זיני היו חשובים. הם החזירו אל מרכז השיח כמה מושגים שנשחקו; אמת, אומץ, אחריות, אמון, אמונה וממלכתיות. לא כסיסמאות, אלא כדרישת יסוד ממי שמבקש לשאת תפקיד ציבורי בעת הזו.
בסוף, מדינה אינה יכולה להתקיים רק על נהלים. היא זקוקה לאנשים בעלי שדרה ערכית. היא זקוקה למפקדים ולמנהלים שיודעים לומר אמת, לקבל אחריות, לעמוד בלחץ, לפעול מתוך נאמנות לדרך, ולזכור שהכלים נועדו לשרת את המהות, ולא להחליף אותה.
וזו אולי הייתה הנקודה החשובה ביותר בערב כולו, השיבה אל השכל הישר, אל האמת הפנימית ואל אומץ הלב הציבורי אינה מותרות. היא תנאי הכרחי לתיקון מערכות, לחיזוק המדינה וליכולת שלנו לעמוד באתגרים שעוד לפנינו.
קובי אלירז שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C.