באביב 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית, ניצב הנשיא אברהם לינקולן מול בעיה קשה. מפקד צבא האיחוד, הגנרל המהולל ג'ורג' מקללן, סירב שוב ושוב לצאת להתקפה.
מקללן היה מומחה צבאי מהמעלה הראשונה, איש מקצוע שבז עמוקות לנשיא ה"פוליטיקאי", וטען שהתנאים המקצועיים בשטח פשוט אינם מאפשרים פעולה. לינקולן, שהבין שהציבור בחר בו כדי להכריע את המלחמה ולא כדי לשמוע תירוצים בירוקרטיים, שיגר למקללן מכתב עוקצני: "אם אינך מתכוון להשתמש בצבא, אשמח לשאול אותו ממך לזמן מה", ולבסוף פשוט פיטר אותו. בכך, השמיע לינקולן את הכלל הדמוקרטי הבסיסי ביותר: המומחה המקצועי הוא רק יועץ, מי שמקבל את ההחלטות הוא זה שנבחר על ידי העם.
הציטוטים של ראש השב"כ דוד זיני שנחשפו השבוע, שבהם הבהיר בצורה חדה וברורה כי הוא נתון למרות הממשלה, היו אמורים להיות מובנים מאליהם. אך העובדה שאמירה כה בסיסית מייצרת כותרות ונתפסת כחריגה, ממחישה עד כמה עמוקה הבעיה המשטרית שלנו. בישראל של ימינו, נראה שהגנרלים והפקידים שכחו מי כאן הנשיא. הבעיה המשטרית העמוקה ביותר שלנו כיום היא היפוך היוצרות המוחלט בין נבחרי הציבור לבין פקידי המערכת. ביום הבוחר, אזרחי ישראל יוצאים לקלפיות ומפקידים את קולם בידי נבחרי ציבור, לא בידי פקידים, יועצים משפטיים או נציגים באוצר. הדרג הפקידותי אמור להיות הדרג הממליץ, ובסופו של תהליך גם הדרג המממש, אבל הוא בשום אופן לא הדרג המחליט. כשפקיד לוקח לעצמו את זכות ההכרעה, הוא לא רק חורג מסמכותו, אלא גוזל מהציבור את ריבונותו.
הסיבה שהתנהלות כזו מסוכנת כל כך נעוצה בשורש השיטה הדמוקרטית. כדי שהדמוקרטיה תעבוד, חייב להיות קשר ישיר בין פעולות הממשלה לבין מבחן הקלפי. אם אני כבוחר שולח שר כדי שייישם מדיניות מסוימת, אבל הפקידים במשרדו בולמים אותה, אין לי שום דרך אמיתית לבחון את המדיניות שלו. אי אפשר באמת להעריך אם כדאי להצביע לאותו נבחר שוב, כל עוד הפתרונות שהציע נותרים קבורים במגירה בהחלטת פקיד שקבע כי הם "לא סבירים". כשהפקידים מחליטים במקום השר, הם מונעים ממני את האפשרות הבסיסית ביותר: לשפוט את נבחר הציבור שלי על סמך מעשיו.
מעבר לפגיעה בעקרון הבוחר, הקונספט הפסול הזה שבו פקידים לא מממשים מדיניות של שר, תוקע את המדינה כולה. כל רפורמה הופכת למלחמת התשה, וכל פעולה מתעכבת בסבך בירוקרטי אין-סופי. המאבק המתיש הזה על ההגה גוזל את כל זמנו ומרצו של השר. התוצאה היא שכל כך הרבה זמן ואנרגיה מתבזבזים על המאבק מול המערכת הפנימית, עד שלא נשאר זמן במהלך הקדנציה כדי לבחון ולראות את התוצאות של הפעולות שהשר דווקא כן הצליח, בשיניים, לבצע.
באופן הכי הוגן ומוסרי, צריך לומר את האמת שממנה הדרג המקצועי תמיד נחרד: תנו לעם לבחור גם בחירות גרועות. הגישה המתנשאת שגורסת כי הפקיד "יציל אותנו מעצמנו" היא שחצנית ואנטי-דמוקרטית. תנו לעם לבחור את דרכו, העיקר, והוא החשוב מכל, שהעם יהיה זה שיבחר. מוטב לנסוע בדרך משובשת שהציבור בחר בה מתוך אחריות, מאשר לנסוע בכביש מהיר ונוח אל עבר יעד שמעולם לא רצינו להגיע אליו.
הפתרון למציאות הזו חייב להיות חד, ומתחיל ביכולת משילות פשוטה: יש לאפשר לשרים לפטר פקידים בכירים ביותר קלות. מי שלא מוכן לממש את מדיניות הדרג הנבחר, ביעילות ומהירות, צריך למצוא את עצמו מחוץ למערכת. שנית, העם צריך להתחיל להגיע בהמוניו לוועדות הכנסת שבהן מדברים אותם פקידים, כדי להשמיע שם את קולו, שהוא חשוב וקובע הרבה יותר מקולו של המומחה. ובנוסף יש לשקול יציאה להפגנות רחוב כדי להגן על קולו ועל בחירתו.
ועם זאת, בתוך כל המאבק הזה, יש גם נקודת אור. אנחנו כן רואים שהדרג הפקידי והפיקודי החדש שצומח כעת, מוכן יותר להקשיב ולהיות נתון למרות הממשלה. הציטוטים של ראש השב"כ דוד זיני שנחשפו השבוע, שבהם הבהיר בצורה חדה כי הצבא נתון למרות הממשלה וכי אין מקום לבלבול בנושא, הם הוכחה מרעננת לכך. אומנם מדובר בשיפור וזהו צעד בכיוון הנכון, אבל אל לנו להסתנוור, השיפור הזה עדיין לא מספיק כדי לשנות את הדי-אן-איי של המערכת כולה.
לסיכום, ישראל חייבת להחזיר לעצמה את השליטה. המדינה אינה אחוזה פרטית של דרג מקצועי כזה או אחר, אלא רכושו של האזרח. כמו שלמד לינקולן מול הגנרל מקללן, המערכות הציבוריות שייכות לעם, ואם הפקידים אינם מתכוונים להשתמש בהן כדי לממש את רצון הבוחר, הגיע הזמן שהעם פשוט ישאל מהם בחזרה את המפתחות.