"כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה... תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם"
חצי שנה לאחר פרוץ מלחמת התקומה, כשחזרנו מסבב הלחימה הראשון לטעום מעט מן הבית, עוד לפני שנקראנו לשוב אל החזית, קיבלנו הודעה מסבתא: היא מבקשת לערוך מסיבת הודיה גדולה על כך שכולם שבו בשלום.
אבל מבחינתה לא היה די בהודיה. היא ביקשה להעניק תעודות הוקרה לנשים שנשאו לבדן את עול הבית, גידלו את הילדים באהבה ובגבורה והיו שותפות מלאות למאמץ המלחמתי.
התכנסנו כולנו. משפחה שהחלה בירושלים של פעם עם שלוש בנות, וצמחה במשך עשרות שנים במסירות ובבניין, עד שמילאה אולם שלם. מעל הכול עמדה אישה אחת, כמעט בת תשעים, שניהלה את הערב כולו ביד בוטחת. "כשרי צבאות בראש עם קודש".
נציג מכל משפחה שיתף את סיפורו, נאמרו תפילות הודיה, הוענקו תעודות הערכה, שרנו ורקדנו, ובסיום נשאה סבתא את דבריה. אלה לא היו רק דברי סיכום לערב, אלא דברי חיים.
עוצמתו של הערב לא הייתה רק בעצם ההתכנסות המשפחתית, אותה תחושת "כינוסו וכינוס בניו" המלווה את עם ישראל עוד מימי יעקב אבינו. היא הייתה בדמותה של סבתא. אישה שזכרה את מלחמות טרם קום המדינה, ראתה את ירושלים בחורבנה והייתה שותפה לבניינה. והנה, גם מול מלחמה נוספת, קשה וכואבת, לא נשברה רוחה. באמונה פשוטה ובהירה הייתה בטוחה שהטוב האלוקי עוד יתגלה, ומתוך כך ידעה לחזק כל אחד: את הלוחמים שבחזית, את הנשים שנשארו בבית ואת הילדים שנשאו את חלקם במשימה הלאומית. את דבריה חתמה בברכה שנשוב במהרה לשגרת תורה, משפחה ובניין.
כזאת הייתה סבתא נעמי.
היא סיפרה על ירושלים של פעם, על גדולי ישראל שבאו לביתם ועל אנשי המחתרות שיצאו ממנו לפעולות הגנה. זיכרונה היה חד להפליא, וכל תקופה בתולדות עם ישראל קיבלה אצלה את מקומה המדויק. היא חיה את ההיסטוריה לא כסיפורים רחוקים, אלא כהמשך ישיר של שלשלת הדורות.
לצד זאת, הייתה לה מסירות אין קץ ללימוד התורה ולעבודת ה'. היא התעניינה בכל ילד ונכד, בכל מבחן, בכל עבודה ובכל התקדמות. שום פרט לא היה קטן בעיניה. הכול התחבר אצלה לתמונה אחת של צמיחה, של אחריות ושל בניין.
תפילתה הייתה שיעור בפני עצמו. היא הייתה אומרת כל מילה מתוך הסידור בנחת ובכוונה, כאדם הסופר אוצרות. ואם החזן היה ממהר, הייתה חוזרת ומזכירה את דברי המשנה ברורה (נ"א): "אלא יוציאם מפיו כאילו מונה מעות". לא הייתה שעה מוקדמת מדי כדי להתפלל במתיקות וביישוב הדעת.
כמה פעמים, בדרכנו לחדר לידה, היינו מודיעים לה שאנו זקוקים לתפילתה. היא הייתה נעמדת מיד להתפלל, ולאחר מכן הייתה זוכה לשמוע בשמחה על נין נוסף שהצטרף למשפחה.
גם בלימוד התורה לא הכירה קיצורי דרך. "חיי עולם וחיי שעה". לכל סוגיה יש להקדיש מחשבה, לכל קושיה יש לתת מקום, וכל דבר צריך להיות ברור עד תומו. כך חיה, וכך גם הורישה לדורות שאחריה. שנים רבות עמדה לצד סבא בבניינו הגדול של עולם התורה בירושלים שבתוך החומות, ובצוואתה ביקשה מצאצאיה דבר אחד: ללמוד וללמד, ולהיות קבועים באוהלה של תורה.
מן הבית שברובע היהודי, אל מול מקום המקדש, המקום היחיד שבו הרגישה בבית באמת, הנהיגה מפעלי תורה, חסד ונתינה. כל אחד הרגיש שהוא פועל מכוחה. היא התעניינה בעבודתו, עודדה אותו בלימודו ותמיד ידעה לספר את הסיפור המדויק שיחזק את הלב.
כל ילד מצא אצלה כתובת. מן הפעוט שחיכה לסוכרייה ליד ארון הממתקים, דרך הנער שביקש עצה, ועד אב המשפחה שהתלבט בשאלות חינוכיות וקיבל ממנה תשובה בהירה, יציבה ומלאת אמונה.
ספרי התהילים שליוו אותה במשך עשרות שנים עמדו לה לראות עולמה בחייה. "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ".
דווקא מתוך פירותיה המתוקים אפשר להבין את עומק השורשים. שורשים הנטועים עמוק בתורה, באמונת ישראל ובאהבת ירושלים. שורשים שיודעים להודות על ניסי המלחמה, לחזק את אנשי הצבא, ובעיקר לקרוא לכולנו להוסיף עוד קומה של תורה, של אמונה ושל בניין.
זו הייתה סבתא נעמי. זהב של ירושלים.