השעה שמונה בבוקר, והמחסן באור יהודה כבר מלא תנועה. מתנדב צעיר סוגר ארגז קרטון בסלוטייפ, שתי נשים בודקות רשימת כתובות מול טלפון נייד, ונהג עומד ליד דלת הרכב הפתוחה וממתין שיטענו לו את המשלוח הראשון. באחת הפינות, ליד שולחן עמוס ניירת, יושב הרב שלום דובער הכהן הנדל. הוא לא מרים את הראש מיד. יש טלפון שצריך לענות לו, מתנדב שצריך לכוון, ומשפחה שהתקשרה בבוקר ושאלה אם אפשר להקדים לה את המשלוח. רק אחרי כמה דקות הוא מתפנה, מחייך, ומזמין לשבת.
זו לא הפעם הראשונה שמישהו בא לשאול אותו "איך זה עובד". הפעם השאלה אחרת: לא איך זה עובד, אלא למה זה בכלל התחיל.
הרגע שהוליד את מרכז החסד חב"ד אור בלב
"אני לא זוכר רגע אחד ספציפי", הוא אומר, כשהוא נשען לאחור בכיסא. "אני זוכר תהליך. פגשתי משפחות, שמעתי סיפורים, וראיתי דבר אחד שחזר על עצמו שוב ושוב: אנשים שהיו צריכים עזרה, ולא ביקשו אותה. לא כי לא היה להם קשה. אלא כי לבקש היה קשה מדי".
הוא מספר על ביקורים בבתים בתחילת הדרך, עוד לפני שהיה מרכז חסד מסודר, לפני שהיה מחסן, לפני שהייתה מסגרת. "היו לי שיחות עם אנשים שהעדיפו לוותר על ארוחה מסודרת ובלבד שאף אחד לא יידע. עם אימהות שהסתירו מהילדים שלהן שאין מספיק בבית. ראיתי שהבעיה היא לא רק שאין אוכל. הבעיה היא שאין דרך לקבל עזרה בלי להרגיש שאתה מאבד משהו מעצמך".
מהתובנה הזאת, הוא אומר, נולד הרעיון של חב"ד אור בלב. לא כמענה חד־פעמי, אלא כמסגרת קבועה שתדע לתת סיוע בלי לגבות מהמשפחה את המחיר הכואב ביותר - התחושה שהיא נחשבת ל"מקרה סוציאלי".
המשפט שמסכם הכול
יש אצל הרב הנדל משפט אחד שחוזר אצלו שוב ושוב, בשיחות עם מתנדבים, בהדרכות, ובכל פעם שהוא מנסה להסביר למה מרכז החסד בנוי כפי שהוא בנוי.
"העוני גורם לאדם להיות רעב," הוא אומר, "אבל הבושה היא זו שאוכלת אותו מבפנים".
הוא עוצר לרגע, כאילו בודק אם המשפט הובן כראוי, ואז ממשיך: "רעב אפשר להשקיט. נותנים אוכל, והבטן מתמלאת. אבל בושה היא לא כזאת. היא לא נעלמת כשנותנים משהו. היא דווקא יכולה להחמיר, אם נותנים בדרך הלא נכונה. אדם שמקבל צדקה בצורה שמשפילה אותו, יוצא מהמפגש הזה עני יותר משהיה קודם, גם אם הבטן שלו מלאה".
זו, לדבריו, נקודת המוצא לכל פעילות של מרכז החסד חב"ד אור בלב. לא "מה לתת", אלא "איך לתת". ההבדל הזה, הוא מסביר, הוא שקבע את הצורה של כל מיזם שהארגון הקים.
הדוגמה הברורה ביותר, לדבריו, היא הסופר החברתי שהוקם באור יהודה. "כשמשפחה מגיעה לחנות, בוחרת בעצמה מה היא צריכה, שמה בעגלה ומשלמת בקופה - היא לא 'מקבלת סיוע'. היא קונה. יש הבדל עצום בין השניים. הבחירה נשארת בידיים שלה. זה בדיוק העיקרון שממנו נולד המיזם".
הוא מוסיף שגם באופן שבו נבנים סלי המזון יש מחשבה דומה: לא לתת מה שנשאר, אלא לחשוב מה משפחה באמת צריכה, ולנסות לתת לה מוצרים שהיא הייתה בוחרת בעצמה, אם הייתה יכולה. "זה אולי נשמע פרט קטן, אבל זה כל ההבדל בין נתינה מכבדת לנתינה שמרגישה כמו נדבה".
למה כבוד האדם הוא לא סיסמה
השאלה הבאה נשאלת כמעט מאליה: למה בכלל צריך להשקיע כל כך הרבה מחשבה ב"איך" נותנים, ולא רק ב"כמה" נותנים?
"כי אדם הוא לא רק גוף שצריך אוכל," הוא עונה. "יש לו נשמה, יש לו כבוד, יש לו סיפור חיים. אם אתה נותן לו אוכל אבל פוגע בכבוד שלו, אתה לא ממש עזרת לו. יכול להיות שהצלחת רגעית, אבל לטווח הארוך, פגעת בו".
הוא נותן דוגמה פשוטה: משפחה שמקבלת סיוע ומרגישה שהיא צריכה "להתחנן" עליו, לעומת משפחה שמקבלת אותו בדרך שמניחה שהיא ראויה לו כבן אדם. "בסוף, שתי המשפחות קיבלו אותו דבר מבחינה חומרית. אבל מבחינה נפשית, זה שני עולמות שונים לגמרי".
לדבריו, זו הסיבה שבמרכז החסד מקפידים על כמה עקרונות שחוזרים בכל תחום פעילות: לא לפרסם שמות של מקבלי סיוע, לא ליצור מצבים שבהם משפחה נאלצת "להוכיח" שהיא זכאית מול קהל, ולתת עדיפות למודלים שבהם המשפחה עצמה בוחרת - כמו בסופר החברתי - על פני מודלים שבהם היא רק מקבלת.
"זה לא תמיד הדרך הפשוטה יותר", הוא מודה. "לפעמים הרבה יותר קל פשוט לארוז ולשלוח. אבל אנחנו מנסים תמיד לשאול את עצמנו: איך זה ירגיש למי שבצד השני".
מה השתנה בישראל
בשיחה עולה גם השאלה מה השתנה, לדעתו, בשנים האחרונות - מה גרם לכך שהצורך במרכזי חסד כמו זה שהוא מנהל רק הולך וגדל.
"יש כאן כמה דברים ביחד", הוא אומר. "יוקר המחיה הוא לא סיפור חדש, אבל בשנים האחרונות הוא הגיע למקום שבו גם משפחות שעובדות, גם שני הורים שמפרנסים, מוצאות את עצמן בקושי. פעם, כשחשבו על מי צריך עזרה, חשבו בעיקר על מובטלים או על משפחות במצוקה חריפה. היום זה הרבה יותר רחב. יש עובדים במשרה מלאה שפשוט לא מסתדרים עד סוף החודש".
הוא מזכיר גם את אוכלוסיית הקשישים, שחלק ניכר ממנה חי בבדידות ובקשיים כלכליים שלא תמיד גלויים לסביבה. "קשיש שגר לבד, לפעמים אף אחד לא יודע שיש לו בעיה, כי הוא לא מספר. הוא מסודר כלפי חוץ. וזאתי בדיוק הסיבה שאנחנו משקיעים גם בבית תבשיל שמספק ארוחות חמות מדי יום - כי לפעמים ארוחה חמה היא לא רק אוכל, היא גם הידיעה שמישהו זוכר אותך".
הוא נמנע במכוון מלהיכנס לניתוח פוליטי או כלכלי רחב יותר. "אני לא כלכלן, ואני לא רוצה להיכנס לוויכוחים. מה שאני כן רואה, מהשטח, זה שהמעגל של מי שזקוק לעזרה התרחב. וזה מה שמכוון אותנו להמשיך ולהתרחב גם אנחנו - לא רק לפני חגים, אלא כל השנה, ולא רק בעיר אחת, אלא במקומות רבים ככל האפשר".
מהי צדקה, באמת
כשמדברים על חב"ד אור בלב, המילה שחוזרת שוב ושוב היא "צדקה". אבל הרב הנדל מבקש לעצור על המילה הזאת ולהסביר אותה לעומק.
"במחשבה הרווחת, צדקה זה כשמישהו שיש לו נותן למישהו שאין לו, מתוך רחמים. זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. במקורות שלנו, המילה 'צדקה' לא באה מהשורש של 'חסד' או 'רחמים'. היא באה מהשורש של 'צדק'. זה אומר משהו עמוק: כשאני נותן צדקה, אני לא עושה טובה. אני משיב דבר למקומו הנכון."
הוא מסביר את הרעיון בשפה פשוטה: "התפיסה היהודית היא שהעושר שיש לי הוא לא באמת שלי במלוא המובן. הוא ניתן לי בתור שליחות, כדי שאדע לחלק ממנו למי שצריך. כשאני נותן, אני לא מוותר על משהו שהיה שלי - אני פשוט מעביר אותו למקום שאליו הוא היה צריך להגיע מלכתחילה. זה מה שהופך את הצדקה למעשה של צדק, ולא רק של רחמים".
הוא מזכיר את דברי הרמב"ם, שקבע סולם שלם של דרגות בנתינת צדקה - מהדרגה הנמוכה, של מי שנותן בעצבות, ועד הדרגה הגבוהה ביותר, של מי שעוזר לזולת למצוא פרנסה משלו ולא להזדקק עוד לצדקה. "הרמב"ם לא מדבר רק על 'כמה נותנים'. הוא מדבר על 'איך נותנים'. וזה בדיוק העיקרון שאנחנו מנסים ליישם: לא רק לתת, אלא לתת בצורה שמכבדת ומעצימה, ולא כזאת שמנציחה תלות".
גם הרבי מליובאוויטש, הוא מוסיף, הדגיש רבות את הרעיון שכל אדם, גם מי שנמצא במצב הקשה ביותר, נושא בתוכו ניצוץ אלוקי, ומגיע לו יחס של כבוד ולא רק של רחמים. "זה לא סתם רעיון יפה. זו ההנחיה המעשית שמנחה אותנו כל יום: לזכור שמי שעומד מולנו הוא לא 'מקרה', הוא אדם".
אהבת ישראל במעשים קטנים
בשיחה עולה גם המושג "אהבת ישראל" - ביטוי שנשמע לעיתים כללי מדי, אך הרב הנדל מבקש לחדד אותו.
"אהבת ישראל לא מתחילה בהצהרות גדולות", הוא אומר. "היא מתחילה בדברים הכי פשוטים. במתנדב שמקדיש שעה כדי לארוז סל מזון בצורה מסודרת. בנהג שמוודא שהמשלוח יגיע בזמן. בעובד שזוכר את השם של המשפחה ולא רק את הכתובת שלה. אלה מעשים קטנים, אבל הם מה שבסוף בונה תחושה של קהילה שדואגת".
הוא מספר שאחד הדברים שהכי מרגשים אותו הוא לראות אנשים שהגיעו בעצמם לקבל סיוע, ובהמשך חוזרים כמתנדבים. "זה קורה יותר ממה שהיו חושבים. מישהו שקיבל עזרה בתקופה קשה, ואחרי כמה שנים, כשהוא כבר במצב טוב יותר, חוזר ומתנדב אצלנו. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים ליצור: לא מעגל של נותנים ומקבלים קבועים, אלא מעגל שבו כולם, בזמנים שונים, גם נותנים וגם מקבלים".
מה הוא רוצה שכל אחד יבין
לקראת סיום השיחה, הוא נשאל את השאלה האחרונה: אם היה יכול להעביר מסר אחד לכל אדם בישראל בנוגע לחסד, מה זה היה.
הוא חושב לרגע, ואז אומר: "שחסד הוא לא משהו שעושים רק כשיש הרבה. חסד הוא משהו שמתחיל בהרגל, בתשומת לב, בשאלה הפשוטה 'איך אני יכול לעזור, ובאיזו דרך'. לא צריך להיות עשיר כדי לתת, וכמעט בכל מצב אפשר למצוא דרך לתת בלי לפגוע בכבוד של מי שמקבל. אם כל אחד היה זוכר את זה בקנה מידה קטן - בשכונה שלו, במשפחה שהוא מכיר, בעבודה שלו - היינו רואים חברה אחרת לגמרי".
לפני שהוא קם סופית מהכיסא, הוא מוסיף עוד משפט, כמעט כהערת אגב, אבל ניכר שהוא חשוב לו. "כל מה שאנחנו עושים כאן, כל סל מזון, כל ארוחה חמה, כל מתנדב שבא לעזור - זה חלק מתהליך גדול יותר. חז"ל אומרים ש"באהבת ישראל נביא את הגואל". אנחנו לא רק עוזרים למשפחה אחת ביום מסוים. אנחנו פועלים יחד עם כל מי שנותן יד, את בוא הגאולה.
הרב מחייך, ולראשונה בשיחה יש בקולו נימה של געגוע. "אנחנו מחכים שיבוא משיח צדקנו, שייבנה בית המקדש השלישי, ושכל הצרות והמצוקות האלה יהיו מאחורינו. הרמב"ם כותב שבימות המשיח, 'מעדנים יהיו מצויים כעפר', לא יהיה עוד עוני, לא יהיה עוד מי שצריך לבקש עזרה בבושת פנים. עד אז, התפקיד שלנו הוא להראות דוגמה קטנה לעולם הזה - עולם שבו נותנים בלי לבייש, ודואגים אחד לשני מתוך אהבה אמיתית. וכל מעשה חסד כזה הוא עוד צעד לקראת הגאולה".
הוא קם מהכיסא. מבחוץ נשמעת דלת מיכל שנטרקת, סימן שהמשאית הראשונה יוצאת לדרך. השיחה הסתיימה, אבל היום שלו רק מתחיל.
מרכז החסד, שכולם מכירים בשם "חב"ד אור בלב" מופעל על ידי עמותת חב"ד תומכי תמימים - אור מנחם (ע"ר) לצד הפעילות השוטפת - ארוחות חמות וסופר חברתי הפתוחים לאורך כל השנה - מתקיימת גם חלוקת סלי מזון בהיקף ארצי, בערים רבות ברחבי הארץ: ירושלים, אור יהודה, תל אביב, באר יעקב, רמלה, אשקלון, הוד השרון, כפר סבא, רחובות, נתיבות, ראשון לציון, אלעד, בני ברק ונתניה.
מידע נוסף על הפעילות זמין באתר הבית של הארגון.