פרשת מועצת הרשות השנייה הפכה ממחלוקת על מינויים למבחן חוקתי חריף בשאלת גבולות סמכותו של בג"ץ.
בלב הפרשה ניצבת שאלה יסודית, האם בית המשפט מוסמך לפרש את החוק, או שהוא רשאי לשנות דבר חקיקה מפורש שקבע המחוקק, כאשר תוצאתו אינה מקובלת עליו.
סעיף 7(א) לחוק הרשות השנייה מעניק לממשלה סמכות למנות מועצה בת חמישה עשר חברים, לפי המלצת שר התקשורת ולאחר הליך היוועצות. שר התקשורת שלמה קרעי קיים את הליכי ההיוועצות, גיבש רשימת מועמדים, העביר אותה לבדיקות משפטיות ולוועדה לבדיקת מינויים, והחליף מועמדים שלא אושרו.
ביום 24 במרץ 2026 אישרה הממשלה את המועצה החדשה בהחלטה מספר 4020. בעקבות טענת לניגוד עניינים הנוגעת להשתתפות ראש הממשלה, שבה הממשלה ואישרה את המינוי ביום 31 במרץ 2026 בהחלטה מספר 4037.
עתירות נגד המינויים נדונו בבג"ץ 63904־03־26 ובעתירות שאוחדו עמו, וביום 15 במאי 2026 הקפיא בג"ץ את כניסת המועצה החדשה לתפקידה והורה למועצה היוצאת להמשיך לכהן.
לאחר ההחלטה התפטרו שישה מחברי המועצה היוצאת, ובפועל נותרו בה שבעה חברים. בשלב זה חל סעיף 21 לחוק הרשות השנייה, הקובע כי:
"קיום המועצה, סמכויותיה ותוקף החלטותיה לא ייפגעו מחמת שנתפנה מקומו של חבר המועצה, או מחמת ליקוי במינויו או בהמשך כהונתו, ובלבד שמספר חברי המועצה לא פחת משני שלישים".
החשבון פשוט. המועצה מונה חמישה עשר חברים. שני שלישים הם עשרה. מועצה שבה נותרו שבעה חברים אינה עומדת בתנאי שקבע המחוקק.
ביום 17 ביוני 2026 החליט בג"ץ, בהרכב הנשיא יצחק עמית והשופטים אלכס שטיין ורות רונן, כי:
"בשלב זה חברי המועצה המתפטרים לא יובאו בחשבון לעניין מניין חברי המועצה היוצאת, על כל המשתמע מכך, בין היתר, לעניין סעיפים 17 ו־21 לחוק הרשות השניה".
בהחלטה זו שינה בג"ץ את בסיס החישוב שקבע החוק. הכנסת, הלוא היא הרשות המחוקקת, קבעה מועצה בת חמישה עשר חברים ורף מינימלי של שני שלישים. בג"ץ מחק את המקומות שהתפנו מן המכנה ויצר נוסחה חדשה שאינה מופיעה בחוק.
בית המשפט נימק את החלטתו בחשד שההתפטרויות נועדו לסכל את ההליך השיפוטי. גם אם נכון הדבר, חשד שכזה מצדיק בירור, צווים אישיים, השלמת ההרכב והכרעה מהירה בעתירות. הוא אינו מקנה בשום אופן סמכות לשנות תנאי מספרי המפורש בחקיקה.
ביום 5 ביולי 2026 הגיבה הממשלה בהחלטה שכותרתה: "הצהרה בדבר אי הכרה בפעולות מועצת הרשות השנייה שייעשו בניגוד לתנאי הסף הקבוע בחוק". בהחלטה נאמר:
"החלטה שיפוטית המחייבת את הממשלה, שר משריה, רשות סטטוטורית או עובד ציבור, לפעול בניגוד חזיתי ללשון חוק מפורשת, אינה ביטוי לשלטון החוק אלא להפרתו. החלטה זו אינה ביקורת שיפוטית לגיטימית".
ביום 7 ביולי 2026 השיב בג"ץ כי חובת הציות לפסקי דין היא תנאי יסוד בשלטון החוק. בית המשפט הזכיר גם את האפשרות שעובד ציבור שיפעל בניגוד לצו שיפוטי ייחשף לאחריות אישית.
וכאן מתגלה חומרת האירוע.
בג"ץ שינה ברגל גסה את התוצאה שקבע החוק, ולאחר מכן הזהיר פקידים מפני פעולה בהתאם ללשונו המקורית. בכך חצה בית המשפט את גבול הפרשנות ונכנס לתחום החקיקה, ולמעשה נטל לעצמו גם את סמכויותיה של הרשות המחוקקת.
פרשת הרשות השנייה, ופרשות רבות אחרות, חייבות לעמוד במרכז הבחירות הקרובות. הציבור נדרש להכריע כיצד ימונו שופטים, באילו תנאים יוכל בג"ץ לבטל חקיקה, ומה יהיה מעמדם של חוקי יסוד. בתקופה הקרובה עשויים להתמנות עד עשרה שופטים לבית המשפט העליון. מינוי זה יעצב את דמותה החוקתית של ישראל לשנים רבות.
השאלה ברורה. מי כותב את חוקי מדינת ישראל, הכנסת הנבחרת או בית משפט שהפך את המספר עשרה לשבע בהחלטת ביניים?
הכותב הוא חבר לשכת עוה"ד ויו"ר קרן קהילות