מה הייתם אומרים אילו הייתם שומעים על כוונה ל"דילול" האוכלוסייה המוסלמית, על פירוק מוסדות הדת שלה, או קריאה: "תביאו מוסלמי שנחבוט בו ביחד"? אמירות ברוח זו נשמעות כדבר שבשגרה, לא כלפי מוסלמים אלא כלפי הציבור החרדי, מצד אנשי תקשורת וארגוני השמאל.
כך, למשל, בהפסקה בדיון בבג"ץ נשמעה האמירה: "אנחנו נפרק את עולם התורה", רוני קובן בשידור: "תביאו חרדי שנחבוט בו ביחד". מובילת מחאות השמאל, שקמה ברסלר: "אם אנחנו לא מפרקים אותם באמת אז הדמוגרפיה באמת מדביקה פה את האירוע... ברגע שאתה חותך תקציבים אתה מוריד מאוד את קצב הילודה".
כאשר שפה כזאת הופכת לחלק מהשיח הציבורי היא גם מחלחלת אל הרחוב.
בהפגנות החרדים, נער נהרג לאחר שנדרס בידי נהג אוטובוס. נהג חולף שלף אקדח לעברם, שוטרים הפשיטו אותם בציבור והיכו קטינים באלימות. כל אירוע לכשעצמו מחייב בירור, אך גם מעלה שאלה עמוקה יותר: האם זאת התוצאה של שיח ציבורי שהקהה את הרגישות כלפי ציבור שלם?
דמיינו לרגע את אותן תמונות בדיוק, רק עם מפגיני קפלן. נער שנהרג מפגיעת רכב. נהג השולף אקדח לעבר מפגינים. שוטרים המפשיטים מפגינים לעיני המצלמות. האם החברה הישראלית הייתה מגיבה באותה עוצמת אדישות? ברור שלא. היינו עדים לכותרות ראשיות, גינויים מקיר לקיר, דיונים מיוחדים ולדרישה ציבורית נחרצת למצות את הדין. דווקא משום כך, ראוי לשאול מדוע כאשר מדובר בחרדים, עוצמת הזעזוע שונה? התחושה הזאת מתחדדת גם לנוכח טענות החוזרות ונשנות לאכיפה בלתי שוויונית בהתאם לזהות המוחים.
התשובה מתחילה בשפה. בשנים האחרונות נשמעות שוב ושוב אמירות המציגות את הציבור החרדי כ"טפילים", "סרטן". גם שיח על "דילול" האוכלוסייה החרדית באמצעות פגיעה בתקציבי החינוך והמשפחה נשמע במרחב הציבורי. יאיר גולן, טען כי "אי אפשר לקיים אוכלוסיית ענק שגדלה במהירות, אוכלוסיית טפילה במדינת ישראל" וקרא לסגירת ישיבות, רון קופמן אמר כי " 13 אחוז מהציבור שהם סרטן בציבוריות", וחיים באר הצהיר כי "הציונות הדתית הם סרטן באומה".
ביקורת על סוגיות כמו גיוס, תקציבים או מדיניות היא לגיטימית ואף חיונית בדמוקרטיה. אך, כאשר השיח מפסיק לעסוק במעשים ומתחיל להגדיר ציבור שלם כמחלה, איום או כנטל, הוא עובר תהליך של דה-הומניזציה, שלילת אנושיותה של קבוצה והצגתה כלא ראויה לאמפתיה, לזכויות ולהגנה. זהו הרגע שבו מילים מתחילות להפוך למעשים. זהו מנגנון מוכר לאורך ההיסטוריה. המשטר הנאצי השתמש בדימויים כמו "נוכל", "טפיל", "נצלן" כדי לשלול מהיהודים את אנושיותם ולהכשיר את הקרקע לרדיפתם. חלילה, אין כל מקום להשוות בין מדינת ישראל הדמוקרטית לבין גרמניה הנאצית. ההשוואה היא למנגנון בלבד, כאשר קבוצה אנושית מוצגת שוב ושוב כאיום שיש לסלק, נשחקים בהדרגה המחסומים המוסריים מפני פגיעה בה.
ההיסטוריה היהודית מלמדת גם שלא כל רדיפה של יהודים שומרי מצוות באה מבחוץ. בשנות העשרים של המאה הקודמת, פעלה בברית המועצות היבסקציה, המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית, שסגרה ישיבות, רדפה רבנים ופעלה לעקור את החיים היהודיים המסורתיים. פרופ' רוברט ויסטריך הראה כי האנטישמיות ידעה תמיד להתאים את עצמה לרוח התקופה ולהציג את עצמה כהסבר "רציונלי" לבעיות חברתיות וכלכליות. המילים משתנות, אך מנגנון סימון האשמים נשאר דומה.
חברה דמוקרטית נבחנת דווקא ביכולתה להגן על זכויותיהם וכבודם של מי שחושבים אחרת, חיים אחרת ומאמינים אחרת. ישראל מתמודדת עם איומים קשים מבחוץ המחייבים עוצמה ביטחונית, אך אסור לה להתעלם גם מהסכנות הנשקפות מהקיטוב והשנאה מבית המחייבים אחריות ציבורית, איפוק ולכידות חברתית. אם נאפשר לשפת השנאה להחליף את הוויכוח הענייני, לא נפגע רק בציבור החרדי, אלא גם בעקרונות שעליהם קמה המדינה.
אם נמשיך לסמן קבוצות בתוכנו כ"אחר" ולהשתמש בביטויי שנאה, נאבד את מה שהופך אותנו לעם. המאבק על דמותה של ישראל אינו יכול לעבור דרך סימון אויב פנימי בשפה של ימים חשוכים, אלא דרך היכולת להכיל את השונות. אם לא נעשה זאת, לא רק שנחטא כלפי החרדים, אלא שנחטא לעקרונות המכוננים מתוך מגילת העצמאות "...מדינת ישראל ...תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות."
הכותבת היא פרופ' בניהול ארגונים ומדעי ההתנהגות, חברת הנהלה בחוג הפרופסורים לחוסן לאומי.