דווקא מי שמבקש להגן על התורה, עלול להיות מי שפוגע בה פגיעה הקשה ביותר. חוק יסוד לימוד התורה אינו מחזק את התורה. הוא מחליש אותה.
הוא אינו מרומם את מעמדה. הוא מצמצם אותה. והוא אינו נועד להגן על ערך נצחי של עם ישראל. הוא נועד להעניק מעטפת ערכית לשחרור סיטוני משירות צבאי. את העובדה הזאת מבינים היום היטב בישראל.
הוויכוח הציבורי איננו על התורה. הוא אפילו איננו על לימוד התורה. הוא על הפטור. התורה משמשת כאן כסיפור המסגרת. היא הופכת לכלי עבודה פוליטי. במקום שהפוליטיקה תשרת את התורה, התורה מגויסת לשרת את הפוליטיקה. אין חילול גדול מזה לכבודה.
חז"ל הזהירו מפני התופעה הזאת במילים שנראות כאילו נכתבו לימינו: "כל האומר אין לי אלא תורה - אפילו תורה אין לו" (יבמות קט/ב .( כאשר התורה הופכת למכשיר שנועד להגן על אינטרס אחד בלבד, היא חדלה להיות תורת חיים של כלל ישראל. היא הופכת לדגל של מגזר, לכלי במשא ומתן קואליציוני ולנימוק משפטי להסדר פוליטי. באותו רגע התורה נפגעת.
גדולתה של התורה מעולם לא נשענה על חקיקה. השבת לא שרדה בזכות חוק יסוד. ברית המילה לא התקיימה משום שהייתה מוגנת בחוקה. המזוזה, התפילין, ליל הסדר, הכשרות ולימוד התורה עברו מדור לדור משום שמיליוני יהודים בחרו בהם באהבה ובמסירות, גם כאשר המחיר היה גירוש, עוני, רדיפות ומוות.
התורה שרדה את גזירות אדריאנוס ואת רדיפות האימפריה הרומית. היא שרדה את גזירות האינקוויזיציה. היא שרדה את רדיפות האל מאוַחִּדוּן בספרד ובצפון אפריקה, שכפו על יהודים להתאסלם או למות. היא שרדה את גזירות ת"ח ות"ט, את הקומוניזם הסובייטי ואת השואה. איש לא חוקק אז חוק יסוד ללימוד תורה. להפך. השלטון ביקש לעקור אותה מן העולם, והעם היהודי בחר בה מחדש בכל דור ודור.
זהו סודם של ערכי הנצח. הם אינם מתקיימים מכוחו של החוק אלא מכוחו של העם. הם אינם זקוקים להגנת המחוקק אלא לנאמנותם של המאמינים בהם.
דווקא משום כך, חוק יסוד לימוד התורה הוא כישלון מוסרי. הוא הופך את התורה מערך נצחי לאמצעי פוליטי. הוא הופך את החוק לפלסתר, משום שאין אדם שאינו מבין מהי מטרתו האמיתית. וכאשר החוק הוא פלסתר, גם הערך שבשמו הוא נחקק נפגע.
התוצאה ברורה. התורה ונושאיה יהיו פחות מיוקרים ויותר מנוכרים. במקום לעורר הערכה, הם יעוררו תחושת אי צדק. במקום לקרב לבבות אל התורה, הם ירחיקו מהם ציבור רחב. במקום להגדיל את כבודה של התורה, הם ישחקו את מעמדה בעיני רבים.
אם מבקשים להסדיר את שאלת השירות, יש לעשות זאת ביושר ובשם האמת. לומר בגלוי שמדובר בוויכוח על ביטחון, על שוויון בנטל ועל מבנה החברה הישראלית. זהו ויכוח לגיטימי. אבל אסור לעטוף אותו בגלימתה של התורה. אין להשתמש בתורה כמגן פוליטי. טעות להפוך את ספר הספרים של העם היהודי למסמך נלווה להסכם קואליציוני.
התורה אינה זקוקה לחוק יסוד. היא הייתה כאן אלפי שנים לפני הכנסת, והיא תהיה כאן גם אחריה. דווקא מי שמאמין באמת בנצחיותה צריך להיות הראשון שיאמר בקול ברור; השאלה איננה כיצד מגינים על התורה באמצעות החוק. השאלה היא כיצד מגינים על התורה מפני החוק.
משום שברגע שהתורה הופכת לכלי להצדקת אינטרס פוליטי, מתגשמים במלוא עוצמתם דברי חז"ל: "כל האומר אין לי אלא תורה - אפילו תורה אין לו ."החוק הזה אינו מגן על התורה. הוא הופך אותה לאמצעי. אינו מוסיף לה כבוד. אלא גורע ממנו. והוא אינו מקרב את עם ישראל אל התורה. אלא הופך את התורה ונושאיה לפחות מיוקרים ויותר מנוכרים. זהו המחיר הכבד ביותר והמטופש ביותר, שחוק יסוד כלשהו יכול לגבות מערך שהוא מתיימר להגן עליו.