בהמשך להסכם הפסקת האש בעזה בספטמבר 2025, נוצר לו 'קו צהוב' לסימון הגבול בין השטח בשליטה ישראלית בעזה, לשטח שנשאר בשליטת החמאס.
בחודשים שחלפו מהחלת הפסקת האש, הלך והתקבע הקו כמכשול חדש. מה שהתחיל מרצף של קוביות בטון צבועות צהוב (מכאן הגיע השם), התרחב והתפתח למכשול שלאורכו נחפרה תעלה וסוללה והוקמו מוצבים.
הקו הלך והתרחב בחודשים האחרונים והוא מכיל שטח משמעותי מרצועת עזה (כ-70%). לאחרונה, לאחר הסכם הפסקת האש (המקרטע) מול לבנון, נוצר 'קו צהוב' חדש גם בדרום לבנון.
מאמר זה בא לבחון את התפתחות המכשול/קו המגע ברצועת עזה ובלבנון, להביט על התופעה בראייה הסטורית ולהצביע על נקודות כשל ונקודות לבחינה להמשך הפעילות של צה"ל לאורך הקווים, בצפון ובדרום.
תופעה דומה של יצירת מכשול וביסוסו, מוכרת בצה"ל עוד מימי 'קו בר-לב' בחזית סיני, על שפת תעלת סואץ. גם שם הלך והתפתח מכשול לאורך התעלה ולאורכו נבנו המעוזים, שהלכו ובוצרו בשנות 'מלחמת ההתשה'.
שנים מאוחר יותר, חזרה התופעה גם ברצועת הבטחון בלבנון, כאשר חיילי צה"ל נכנסו בתחילה לתגבר ולסייע למוצבי צבא דרום לבנון ומהר מאוד הוקמו מוצבים שהלכו והתמסדו לאורך שנות נוכחות צה"ל בלבנון. בשתי הדוגמאות המפורטות, לא הועילו המכשול והמוצבים שהוקמו ו'ביום פקודה', לא נתנו את המענה המצופה.
הפער לא נבע מהעדר מיגון, או מחסור בבטון ובברזל. הפער נבע מהעדר תפיסת הגנה ומפעולה בניגוד לתורת הקרב. תורת קרב ההגנה האוניברסלית, מפרטת את הדרך בה נדרש לפרוס כוחות בהגנה.
ראשית, ישנה החלוקה למרחבים: מרחב האבטחה, מרחב האחזקה והמרחב העורפי. במרחב האבטחה, שמשתרע בחזית למול האויב, אין מכשול קדמי או מוצבים קבועים. במרחב זה, התנהלות כוחותינו צריכה להתבסס על פעילות ניידת שתיצור אצל האויב אי וודאות ותקשה עליו לתכנן התקפות על עמדותינו. פשיטות, סיורים, תצפיות, מארבים ועוד ובלבד שלא ייווצרו מתפסים שיקלו על האויב לפגוע בכוחותינו.
מרחב האחזקה, נכון שיתבסס על מכשול רציף או חלקי ולאורכו ייבנו מוצבים שמאפשרים ללוחמים מיגון לצד תנאי קיום סבירים. במרחב העורפי ירוכזו המרחבים הלוגיסטיים, ישובים שיקבלו כמובן מעטפת הגנה נפרדת וכוחות עתודה ניידים שניתן יהיה להטיל לחזית בהתאם להתפתחויות.
כאשר מרחב האבטחה הופך לסטטי וכוחותינו מתבצרים בו ומקימים מוצבי קבע, הדבר הופך מנקודת חוזק לנקודת תורפה. לאחר מלחמת ששת הימים התנהל בצה"ל ויכוח גדול בנוגע לאופן ההגנה הנכונה בסיני, לאורך תעלת סואץ. גישה אחת, אותה הובילו האלופים אריאל שרון וישראל טל, דגלה בהגנה ניידת. מוצבי תצפית ושליטה קדמיים בקו החזית וכוחות שריון ועתודה ניידת שישהו בעומק השטח ויהיו ערוכים להגיב לכל התפתחות, מבלי שיהיו מאוימים מידי האויב מהצד השני.
מולם, התייצבו חיים בר-לב ודוד אלעזר שדגלו בהקמת מערך ביצורים קדמי צמוד לתעלה, שיהווה מכשול פיזי למניעת חצייה קלה של האויב את התעלה. התוצאה ידועה לכולנו, קו המעוזים, שזכה לכינויו על שם הוגהו 'קו בר-לב', שהוחלש והוזנח לאורך השנים שלאחר סיום מלחמת ההתשה לא, בלם את מתקפת הפתע המצרית. לא היו כוחות עתודה ניידים חזקים דיים להטלה לעבר הפרצות והצבא המצרי הצליח לכבוש את קו המעוזים ולצלוח את התעלה.
גם ברצועת הבטחון בלבנון חווינו תהליך דומה. צה"ל החל בסיוע לצבא דרום לבנון, המשיך בשהייה קבועה בשטח ומשם להקמת מוצבים שהתחילו מהעיקרון של בסיסי יציאה קדמיים והפכו ממוגנים יותר ויותר. מוצבים שקיבעו את הכוחות להגנתם ולאבטחת השיירות מהם ואליהם. בשנים האחרונות לשהיית צה"ל ברצועת הבטחון בדרום לבנון, מרבית מאמציו הושקעה באחזקת המוצבים ודרכי הגישה אליהם והיוזמה הייתה ברובה בידי החיזבאללה..
בתחילת האינתיפאדה השנייה ביהודה ושומרון, הוחלט להקים עמדות מבוצרות בכל צומת ונקודה בעייתית. אותם מגדלים שזכו לכינוי שמקורו במנדט הבריטי - פילבוקסים, הפכו לנקודות תורפה ולמשאבת כוח אדם מבוזבז. חוסר יכולת לראות ולהשפיע על המרחב כשהלוחמים כלואים להם בתוך גליל בטון גבוה ואטום ולא אפקטיביים להגנת המרחב.
הלקח מארועים אלו צריך להיות ברור, שמירה על חופש פעולה וניידות הן הכרחיות במרחב האבטחה. זה פחות נוח לחיילים, אבל הרבה יותר נכון מבצעית. צריך לייצר לאויב חוסר ודאות ככל שניתן ולא לסמן לו איפה כוחותינו ממוקמים ומה ציר התנועה שלהם. קיבוע שכזה מזמין התקפות על כוחותינו ושואב כוחות להגנה עצמית ולא ליצירת תחושת נרדפות אצל הצד השני.
מאחר ואנחנו נמצאים כיום במציאות דומה לאורך הגבולות, צריך לגבש תפיסה מעודכנת ומגובשת להגנה על אותם מרחבים. תפיסה שכזו, צריך שתתבסס על התורה הצבאית, על לקחי העבר ובהתאמה לתוואי השטח בכל גזרה. ישראל צריכה להגדיר בכל אחד מהגבולות 'מרחב חיץ', כזה שיהווה את מרחב האבטחה הקדמי ובו תתנהל פעילות ניידת. במרחב זה, ככלל לא תהיה אוכלוסייה אזרחית, כזאת שבחסותה יכול האויב לפעול באין מפריע, כפי שהיה ברצועת הבטחון בלבנון עד שנת 2000.
בכל אחת מהגזרות נדרש להגדיר מהו מרחב האחזקה ומה קו ההערכות של כוחותינו, כזה שאינו מקובע לקו הגבול הבינלאומי הישן ומאפשר הגנה על יישובינו הסמוכים לגבול. לא נחזור למציאות של לפני השבעה באוקטובר, כשכרם שלום צמודה לגבול עזה ושלומי נשלטת לגמרי מרכס הסולם. מרחב האחזקה יתבסס על מכשול ועל קו מוצבים ובחזיתו ינוקה השטח בצורה הרמטית מתכסית ותשתית אויב. יוגדר מרחב סטרילי שבו לא תורשה תנועה מכל סוג ולגביו יוגדרו הוראות פתיחה באש מקילות, שרואות בכל תנועה איום ומאפשרות לבצע ירי לעברה.
סוגיה נוספת שצריכה להשתלב בתכנון המרחב, היא סוגיית ההתיישבות. כפי שלמדנו עוד מימי טרום הקמת המדינה, התיישבות מייצרת בטחון והתיישבות היא גם חלק בלתי נפרד מתמונת הנצחון. אויבנו, שאינם חסים על חיי אנשיהם, מייחסים חשיבות רבה לאדמה. אובדן אדמה, הוא בבחינת השפלה גדולה עבורם וסימן מובהק לתבוסה. אחרי שנים בהן קידמנו הסכמים שעסקו בנסיגות וויתורים ישראליים תמורת פיסת נייר חסרת ערך, הגיע הזמן לשנות כיוון.
הסכמים במודל 'יתנו-יקבלו', הבנה שמי שתקף את שטחה של מדינת ישראל, ישלם באובדן שטח. ושבטחון אזרחינו וחיילנו, חשוב יותר מהתיישרות לקו בינלאומי הסטורי, המתעלם מהטופוגרפיה והגאוגרפיה. נדרש להשתחרר מהפחד הקמעי מהמונח 'כיבוש' ולהבין שחלק מהנצחון על אויבנו, הוא הכיבוש וההתיישבות. או אם תרצו לשלב גם את רכיב ההגירה בתהליך - אזי, כיבוש, גיבוש והתיישבות.
לסיכום, מציע שנפעל תחת הקלישאה, 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. נבחן את הגדרת מרחבי ההגנה בגזרות השונות ולא נמהר להקים מוצבים חדשים, לפני שנסכם את תפיסת ההגנה בכל גזרה. נשלב את בחינת רכיב ההתיישבות בתכנון ההגנה, כדוגמת 'ישובי התוחמת הצפונית' בעזה ונוספים.
נזכור שבתעדוף שבין נוחות לחיילנו לבטחון כוחותינו, ראוי שנצמצם במוצבים ותשתיות קבועות, ונפעל במרחב האבטחה בצורה שתאתגר תדיר את האויב ותמנע מלייצר מטרות קלות וקבועות.
אם נפעל כך, נוכל לטעון שהפקנו את לקחי מלחמות העבר ואנו פועלים לתיקון החשיבה הצבאית שהלכה והתנוונה. הדבר בידינו ונדרש לתאם פגישה של כל הגורמים הרלוונטיים, למימוש דרך הפעולה המוצעת.
הכותב הוא יו"ר תנועת הביטחוניסטים