ישראלים רבים חשים לאחרונה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם; חלקם קיבלו עוד צו מילואים ארוך לכל חודשי הקיץ והחגים ומתמודדים שוב עם חרדות, לילות בלי שינה ופגיעה בעסק ובפרנסה.
חלק אחר לא ישן בלילה מהדאגה שבניו לא יהיו זכאים לסבסוד מלא במעונות התמ"ת. בזמן שהציבור המשרת מותח את קצה גבול היכולת שלו ומתייצב לאייש עוד ועוד משימות ביטחוניות קריטיות, הפוליטיקאים החרדים ושותפיהם מותחים בעיקר את הסבלנות שלנו.
רגע לפני פיזור הכנסת, הקואליציה מסתערת על ניסיונות חקיקה אחרונים לתועלת המגזר החרדי: הוראת שעה שתקפיא מעצרי עריקים, תבטל הליכים שכבר נפתחו, ותניח תשתית לחוק פטור קבוע; וחוק יסוד שיעגן את לימוד התורה ברמה חוקתית ויקשה על בג"ץ לפסול בעתיד הסדרי פטור.
הרמטכ"ל התריע ש"ההצעה [להמנע ממעצר עריקים חרדים] לא עולה בקנה אחד עם ערכי צה"ל" ושהיא "תסיט קשב פיקודי קריטי מהמשימות המבצעיות", וכן שהמהלך "ייצור שבר עמוק מול מערך המשרתים", אבל לא בטוח שמישהו מקשיב; הקואליציה בדיוק עסוקה במציאת תחבולה חדשה בה יעבור דה פקטו חוק פטור מגיוס למי שנולד כחרדי.
שיטוט קצר בערוצי התקשורת החרדיים מעלה שהציבור החרדי חש כיום מותקף ורדוף יותר מאי פעם. מדי פעם עולה איזו מחשבה, אולי הגזמנו? אולי באמת עדיף להניח להם ודי? חה"כ גולדקנופף אף העלה השבוע תהייה, האם באמת צה"ל זקוק לאותם צעירים חרדיים, או שמא הוא יכול להסתדר היטב גם בלעדיהם?
בואו נעשה סדר:
אני מוכנה להכיל את אותו בחור ישיבה חרדי וצעיר שכל היום שוקד על לימודו, כמו שתמיד חינכו אותו, כמו שעשה אביו ועשו אחיו הגדולים, וברגע הפך לעבריין נמלט שחושש מהמשטרה וממעצר. זה באמת לא קל.
לא קשה כמו להתאלמן במלחמה, או להתייתם, או לאבד חברים ולהפצע, או "סתם" לכלות מאות ימים מחייך בשדה הקרב או לבד בבית עם חרדות ומתח ותוך כדי כמובן מלחמות ודוחק כלכלי ודחיית לימודים וכל זה, אפילו לא קרוב. אבל גם כן לא קל.
אולי האמפתיה תבוא כשזה יהיה רק זה. אותו רגע שבו בחור תמים בן 19 מגלה שהוא פושע. הרגע שאבא לילדים נלקח למעצר. אם הגבעה הזו הייתה היחידה עליה המגזר החרדי "מתאבד", אני חושבת (או שמא חוששת) שדעת הקהל תיטה לטובת בני המגזר, בעיקר בקרב הימין הדתי-מסורתי.
אבל החוקים עליהם נעמדות המפלגות החרדיות מראים - זו לא הגבעה היחידה וממש לא האחרונה. בצד השני יש התעקשות לכבוש גם את כל שאר הגבעות הנעימות יותר, ההטבות הכספיות, הפריווילגיות, הנוחות.
מי שרוצה שנאמין לו שהוא מוכן למות באהלה של תורה, שיתחיל בלא להתבכיין שכיבינו את המזגן בפנטהאוז ואולי, נניח, אשכרה יקנה אוהל.
עד אז, זה הופך ליותר ויותר בלתי נסבל ובלתי נסלח.
וזה הרבה על הפוליטיקאים והעסקנים המייצגים את המגזר החרדי בכנסת, אבל זה גם הרבה על המגזר עצמו - על מה שנכתב ברשתות ובעיתונות, על מה שהמגזר דורש מנציגי הציבור שלו ומה הם דורשים שלא יופסק. עכשיו תורו של המגזר החרדי לבחור מה חשוב לו באמת ואילו מחירים הוא מוכן לשלם עבור זה.
אם יש פוליטיקאים בישראל שמיומנים בתורת הפוליטיקה, במובן הארצי, המתמקח, הפרגמטי ביותר של המילה - אלה הפוליטיקאים של המגזר החרדי. הם יודעים לנצל כל פרצה, לנתב כל גמישות ולהסתגל במהירות יחסית לכל מציאות באופן שיוציא את המיטב עבורם. יש להם יעדים ברורים, וגבולות מוסריים גמישים ביחס לאמצעים.
זו הסיבה שלאורך השנים, גם תהליכים שנדמה היה שהמגזר מתחיל לעבור ברכישת השכלה והשתלבות בשוק התעסוקה ובחברה הישראלית - לא קידמו בפועל היטמעות כזו, ואף להפך. נשים שפזלו החוצה קיבלו הייטק מפוקח ומרוחק משוק החופשי. בחורים שיצאו לתארים אקדמיים קיבלו קרנות שהממסד השתלט עליהן.
זה קורה שוב ושוב - בהשכלה, בעבודה, בצבא. כסף רב, מדינתי ופילנתרופי, הושקע בתוכניות השתלבות. אך התכניות האלה לא הגיעו ליעדן, לא משום שהיעדים לא היו ברי מימוש, אלא כי היה מי שחסם אותם מבפנים
ולכן הפתרון מוכרח להיות חותך - לא עוד תוכנית שנבנתה בפינצטה, שהממסד ימסמס מבפנים, אלא תהליך שמחייב את הפרט להישיר מבט אל המציאות ולהפנים שאורח החיים שלו אינו בר קיימא ושאיש לא מגיע להציל אותו. שיתוף הפעולה חייב להיות מול הפרט, לא מול הממסד, ומותנה בהתחייבויות אמיתיות.
היד שלנו מושטת, בהחלט. אבל היא לא עומדת להתחנף, לוותר, ולהמשיך לעשות אלף צעדים בכיוון מי שאיננו בא לקראתנו. היא מושטת היכן שהיא, ומי שרוצה מוזמן לבוא אליה ולהתקבל בחיבוק חם. תראו איך מעריצים ברחובות הישראלים הממוצעים חרדים שמתגייסים, בלי טינה ובלי "למה רק עכשיו".
אנו מושיטים את היד לכל מי שבוחר להיות חלק מהסיפור הציוני והישראלי. ועכשיו, הגיע הזמן לבחור.