אי אפשר שלא להתפעל מהמוטיבציה של בנות ישראל. אלפי נערות מבקשות להתגייס לשירות קרבי מתוך אהבת העם והארץ.
הן אינן מחפשות כבוד או פרסום. הן רוצות לתרום, להגן ולהיות שותפות בניצחון. הן אוהבות את המדינה. הן רוצות לתרום. הן מבקשות להיות במקום המשמעותי ביותר, ומוכנות לשלם מחיר אישי כדי להגן על עם ישראל.
אי אפשר שלא להעריך אותן.
אבל דווקא משום כך, יש חובה לשאול שאלה אחת פשוטה: לאן מנווטים את המוטיבציה האדירה הזו? זו אינה שאלה על הבנות. זו שאלה על הפיקוד הבכיר.
המהלך של שילוב הנשים בצבא לא התחיל בדרישה של מפקדי החטיבות. הוא לא נולד מתוך לקחי מלחמה. הוא לא צמח מתוך מסקנה מקצועית שלפיה הדרך לנצח את חמאס, חיזבאללה או איראן היא הרחבת שירות הנשים ביחידות הלוחמות.
במשך שנים ניהלו ארגוני נשים, ובראשם פורום דבורה, מאבק ציבורי, משפטי ותקשורתי שמטרתו הייתה לפתוח בפני נשים כל תפקיד בצה"ל. עתירות הוגשו לבתי המשפט, הופעל לחץ ציבורי, נוהלו קמפיינים, ובסופו של דבר השיח השתנה. הלחץ הציבורי והמשפטי לא הסתיים בשינוי פסיקות או בפתיחת תפקידים. עם השנים הוא חלחל גם לתוך תהליכי קבלת ההחלטות בצבא עצמו.
יחידות ומנגנונים שנועדו במקור לתת מענה לצרכים נקודתיים הפכו לגורמים המשפיעים על תפיסת בניין הכוח. הפיקוד הבכיר הפך להיות נאמן לערך השוויון על פני ערך הניצחון. האג'נדה הפרוגרסיבית המטשטשת את ההבדלים בין גברים ונשים הצליחה להצמיח את יחידת היוהל"ם יועצת לענייני מגדר, אשר מכתיבה לפיקוד הבכיר כיצד להתנהל.
מושקע מאמץ אדיר בשכנוע בנות בעיקר דתיות להתגייס כדי להשלים את המהלך שנועד לשנות את החברה האזרחית באמצעות הצבא. כאן נמצאת הטרגדיה. הבנות אינן חלק מהאג'נדה. הן אינן מגיעות לצבא כדי לקדם פמיניזם או מהפכה חברתית. הן מגיעות מתוך כוונות טובות לתרום ולהגן על המדינה.
אבל המערכת משתמשת במוטיבציה הטהורה הזו כדי לקדם תהליך העומד בסתירה מוחלטת לתפיסת עולמן של רוב הבנות. חמור מכך הצבא מסתיר מהציבור ומהבנות את הנזק שהן גורמות לעצמן ולצבא. האם הציבור והבנות יודעים מהו שיעור הפציעות של בנות מול בנים? האם הבנות נחשפות למחקרים על הנזקים הרפואיים הייחודים רק לבנות? האם מספרים להן על ההתאמות שנעשו ברף ההכשרה? האם מציגים להן את המשמעות של השירות במסגרות מעורבות כולל שיעור ההטרדות המיניות? האם חושפים את ההשלכות על מערך המילואים?
אלו אינן שאלות שוליות. הן לב הדיון.
צבא שהיה רוצה בטובתן של הבנות היה חייב לבצע מעקב צמוד ולפרסם את הנתונים. במקום זאת התפתחה בצבא תרבות שקר בה מסתירים את הספסל ששמו על יד הקיר, מסתירים את נתוני הפגיעות אם בכלל יש שמישהו שבודק ועוקב. במקום זאת דובר צה"ל מוציא סרטי רמבו שקריים על בנות שהצליחו להרוג מחבל כשהאמת היא אחרת לגמרי כפי שהתפרסם ממש השבוע.
ההשפעה של שילוב הבנות היא דרמטית חיילים דתיים רבים הודחו או ויתרו על שירותם ביחידת מטכ"ל לאחרונה רק כדי שהצבא יתפאר שבמטכ"ל יש לוחמת שעשתה הכשרה מיוחדת רק לה. חיל התותחנים נמצא בחוסר עצום של מילואים בגלל שחיילים רבים עזבו את החייל הזה ושירות המילואים של הבנות הוא פחות מחצי משל הבנים. אם הצבא בטוח בצדקת הדרך, לא הייתה לו שום סיבה להסתיר נתונים. שקיפות אינה אויב של השוויון. היא תנאי לאמון.
צבא לא אמור להיות מעבדה חברתית כפי שמתייחס אליו ארגוני הפרוגרס. צה"ל קיים למטרה אחת. לנצח. לא לחנך מחדש את החברה. לא להוביל מהפכות תרבותיות. לא להגשים אידיאולוגיות של שוויון. כל החלטה בבניין הכוח צריכה להיבחן בשאלה אחת בלבד:
האם היא מקרבת את הניצחון? אם התשובה חיובית - מצוין. אם לא - אין לה מקום בצבא, גם אם היא זוכה למחיאות כפיים באקדמיה, בתקשורת או בארגוני הפרוגרס.
הבנות אינן הבעיה. קל להפוך את הלוחמות היקרות והאמיצות למוקד הוויכוח. זו טעות. הן אינן הבעיה. הן אפילו לא הכתובת. הן עושות בדיוק את מה שהחברה הישראלית חינכה אותן לעשות: להתנדב, להעז, לתרום ולהקריב. הביקורת אינה עליהן.
הביקורת היא על הפיקוד הבכיר של הצבא וממשלת ישראל שמנתבים את המסירות שלהן למקום אחר. על מי שלקח את הציונות שלהן וחיבר אותה לאג'נדה פרוגריסיבית הרסנית לצבא ולחברה.
פול גז בפרוגרוורס. אין כמעט כוח גדול יותר מהמוטיבציה של צעירי ישראל. השאלה היא לא אם יש מנוע. יש מנוע אדיר. השאלה היא מי מחזיק בהגה.
על ממשלת ישראל ושר הביטחון מוטלת האחריות הם אינם יכולים להמשיך להפקיד את עיצוב צה"ל בידי מי שרואים בו כלי לשינוי חברתי. עליהם להחזיר את הצבא לייעודו המקורי: צבא שמטרתו ניצחון, צבא שבניין הכוח שלו נקבע על פי צורכי המלחמה ולא על פי לחצים אידיאולוגיים. רק פיקוד שנאמן לערכי העם היהודי ובכלל זה קדושת המחנה, יוכל להוביל את הצבא לנצחון.
ולבנות היקרות אני מבקש לומר: המוטיבציה שלכן היא נכס לאומי. אל תוותרו עליה. אבל תדרשו גם לדעת לאן מכוונים את הכוח שלכן. מפני שגם המנוע החזק ביותר אינו מבטיח שמתקדמים. לפעמים, בלי לשים לב, אפשר לתת פול גז - בפרוג־רוורס.
הכותב הוא יו"ר בוחרים במשפחה