כשסיגלית טולדנו מביטה לאחור, היא אינה רואה רצף של מקריות אלא מסלול מדויק. כל תחנה, כל מפגש וכל החלטה - מהילדות בערד ועד החזרה בתשובה - מקבלים היום משמעות אחרת.
"בדיעבד אני מבינה שכל צעד הוביל אותי בדיוק למקום שבו הייתי צריכה להיות", היא אומרת במהלך ראיון באולפן ערוץ 7.
היא גדלה בערד, לאחר שמשפחתה עברה לשם בעקבות מחלת האסתמה של אחיה. הבית היה מסורתי למחצה, אך רחוק משמירת מצוות, ואת עיקר עולמה עיצבו תנועת "השומר הצעיר" ובהמשך פעילות אינטנסיבית במרצ. "גדלתי על ערכים של שוויון, הומניזם וליברליות", היא מספרת. "אלה היו האמונות שספגתי בבית, בבית הספר ובתנועת הנוער. היום אני מבינה כמה האמונות שאנחנו שומעים שוב ושוב הופכות להיות התכנות הפנימי שלנו".
כבר בגיל 16 השתתפה במפגשים עם בני נוער מכפרים ערביים מתוך אמונה שהדור הצעיר יצליח להביא שלום במקום שבו המבוגרים נכשלו. במקביל אהבה ללמוד תנ"ך, אך לא הכירה, לדבריה, את המימד האמוני שבו גדל ילד יהודי. "לא ידעתי שיש לי אבא בשמים שאפשר לדבר איתו, להתפלל אליו ולהרגיש שהכול מושגח".
לאחר שירותה הצבאי כקצינה יצאה לטיול הגדול, שממנו התכוונה לשוב בתוך חודשים ספורים. בפועל חלפו תשע שנים עד שחזרה לישראל. היא עבדה בחוות באוסטרליה, טיילה במזרח הרחוק, למדה חינוך לגיל הרך ובסופו של דבר הכירה צעיר שווייצרי-צרפתי, והשניים נישאו בסידני.
"ככה גדלתי", היא מסבירה. "אם כל החיים לימדו אותך שאין הבדל בין העמים ושכולם שווים, אז מבחינתך גם נישואים עם גוי הם דבר טבעי". זמן קצר לאחר הולדת בנם הראשון התעורר ויכוח סביב ברית המילה, ודווקא המפגש עם רופא הקהילה היהודית, ששימש גם כמוהל, היה אחד הרגעים הראשונים שבהם פגשה את היהדות מזווית שלא הכירה.
בהמשך עלו בני הזוג לישראל, אך דווקא כאן החל החיפוש הרוחני האמיתי. תחילה פנתה לעולמות של מיסטיקה, יוגה, מדיטציה ושיטות טיפול שונות, אולם לדבריה גילתה לבסוף כי התשובות שחיפשה נמצאות ביהדות. "פתאום נפתח בפניי עולם שלם של קבלה, של נפש, של משמעות. אמרתי לבעלי: 'יש פה מיסטיקה הגיונית שלא הכרנו'".
שבת אחת בקהילה יהודית בתל אביב, ואחריה סמינר בבני ברק, שינו את חייה. "חזרתי ואמרתי לעצמי - מצאתי את מה שהלב שלי חיפש". אלא שבעלה לא רצה לצעוד איתה בדרך החדשה, והפער ביניהם הלך והעמיק עד שהחליטו להיפרד. טולדנו מתארת מסע משפטי מורכב לקבלת היתר הנישואים, לצד מאבק על חינוך ילדיה, שבאותן שנים לא יכלה לרשום למסגרות דתיות.
לצד הקושי היא זוכרת בעיקר את מי שליוו אותה. "לא נשארתי לבד", היא אומרת. "קהילת חב"ד פתחה לי את הבית, הכשירה לי את המטבח, דאגה שאדע איפה אני אוכלת שבת ואיפה הילדים שלי יהיו. הבנתי שאדם שעושה שינוי חייב מעטפת - משפחה, חברים וקהילה".
לימים נישאה מחדש לבעל שגם הוא חזר בתשובה, והקימה עימו בית חדש. היום היא מרצה ומלמדת NLP יהודי, משלבת כלים מעולם הפסיכולוגיה החיובית עם מקורות היהדות ומלווה אנשים בתהליכי שינוי.
"הדבר החשוב ביותר הוא לא להישאר לבד", היא אומרת. "קהילה היא עוגן, היא חיבוק, היא המקום שמאפשר לאדם לצמוח. אפשר להגיע ממקומות רחוקים מאוד ולעשות שינוי גדול, אבל צריך להסכים לצעוד בדרך - ולהאמין שיש מי שמלווה אותך בכל צעד".