יש סיפורים שאינם מסתיימים ברגע שבו החיים נעצרים. הם ממשיכים להדהד דרך מילים, מחברות, זיכרונות ומעשים קטנים שמקבלים לפתע משמעות גדולה.
כך בוחרת מרים דנינו לספר את סיפורה של בתה אמונה ז"ל - לא דרך רגע התאונה שבה נהרגה לפני כשנה בצומת אדורה שבהר חברון, אלא דרך החיים שבחרה לחיות במשך חמש עשרה שנותיה.
דנינו, מרפאה בעיסוק, מנחת הורים ומנחת זוגיות, מספרת כי לאחר ימי האבל פתחה המשפחה את מחברת "אתגר השלושים" שקיבלה אמונה בתחילת החופש הגדול. מדובר ביוזמה המעודדת בני נוער להציב לעצמם יעדים במשך שלושים הימים הראשונים של הקיץ - תפילה, לימוד, פעילות גופנית, עזרה בבית והרגלים נוספים שנועדו לטפח התמדה ואחריות.
אלא שמה שריגש את בני המשפחה לא היו רק היעדים שסימנה לעצמה, אלא הדרך שבה בחרה להתבונן על עצמה. "היא לא כתבה רק את ההצלחות שלה", מספרת האם. "היא כתבה גם על המקומות שבהם היה לה קשה - כשהתגברה על הרצון להמשיך לישון, כשלא היה לה כוח ובכל זאת עשתה. היא ידעה להניח על השולחן גם את ההתמודדויות שלה, ודווקא שם ראינו את העוצמה שלה".
אחד הערכים שליוו את אמונה היה המושג "להיות ראוי". בעיני אימה, זו הייתה תפיסת חיים שלמה. "להיות ראוי זה לדעת שהערך שלך לא תלוי במה שאחרים חושבים עליך", היא מסבירה. "אמונה אהבה את עצמה באמת. היא הייתה עומדת מול המראה ואומרת 'מה רבו מעשיך ה''. היא לא חיפשה אישורים מהסביבה, ולכן גם החברות פשוט נמשכו אליה. היא נתנה לכל אחת להרגיש בנוח להיות מי שהיא".
הקשר העמוק של אמונה עם הקב"ה התגלה למשפחה רק לאחר מותה. תחילה הגיעו חברותיה עם דפים מקבוצת הודעות משותפת שבה נהגה לכתוב מדי יום תודות לבורא עולם - על הדברים המשמחים וגם על האתגרים. אחר כך, כאשר שוחזר הטלפון הנייד שלה, מצאה המשפחה שיחה פרטית שכותרתה "אני ובוראי עולם". שם ניהלה הנערה שיח אישי, כן וחשוף עם הקב"ה. "היא הייתה כותבת 'אבא, תעזור לי', 'אבא, אני לא מבינה מה קורה במדינה', ובשלב מסוים אפילו כתבה: 'אני רואה שאתה קורא מיד כשאני שולחת, כי יש שני וי כחולים'". עבור בני המשפחה, אותה התכתבות הפכה לחלון נדיר לעולמה הפנימי.
אמונה, שנולדה בתשעת הימים ונהרגה ימים ספורים לאחר יום הולדתה החמישה עשר, הרגישה חיבור מיוחד לירושלים ולבית המקדש. "היא הייתה כותבת לחברות שלה 'אני צריכה ירושלים'", מספרת אימה. "היא ביקשה ליום ההולדת שרשרת של בית המקדש ונזם. קנינו לה אותם, אבל היא כבר לא הספיקה לפתוח את המתנות". בהמשך, כך היא מספרת, יצרה המעצבת שרשרת מיוחדת המשלבת את שמה של אמונה עם סמל בית המקדש.
אחד המשפטים שליוו את אמונה היה ציטוט של עמיחי ונינו הי"ד: "אני לא בא להיות הכי, אני בא להיות אני". היא כתבה אותו לעצמה וחזרה אליו שוב ושוב. "היא הרגישה חיבור עמוק לדמות שלו", אומרת אימה. "אבל היא תמיד חיפשה להיות היא עצמה".
לדברי דנינו, למרות גילה הצעיר, אמונה הייתה עסוקה בשאלות של זהות, שליחות ובניית האישיות. היא חלמה להיות אמא למשפחה גדולה, שקלה לעסוק בקונדיטוריה או באיפור, והתקשתה להבין מדוע עליה ללמוד מקצועות שלא הרגישה שיסייעו לה בהגשמת ייעודה. "בשנה וחצי האחרונות היא פשוט בנתה את עצמה", אומרת האם. "כמו בחורה בוגרת הרבה יותר".
מאז פטירתה ממשיכה המשפחה לפגוש אנשים שנגעו בדמותה של אמונה או הושפעו ממנה. באולפנה שבה למדה נחנכה ספרייה לזכרה, ומכל רחבי הארץ הגיעו מכתבים, יוזמות ומעשי הנצחה. דנינו מתארת זאת ככרית נוצות שנקרעה: "הכרית הייתה בידיים שלנו, אבל כשהיא נקרעה הנוצות התפזרו לכל עבר. עכשיו התפקיד שלנו הוא לאסוף את הנוצות האלה ולגלות איפה היא נגעה באנשים".
את דבריה היא מסיימת במסר שלדבריה היה גם המסר של בתה. היא מצטטת מדבריו של הרב עדין שטיינזלץ, שלפיהם לכל אדם יש שילוב ייחודי של תכונות שאין לאיש אחר, ומבקשת שלא להפוך את אמונה לדמות לחיקוי במובן הפשוט. "אל תנסו להיות אמונה", היא אומרת. "קחו רעיון אחד שהתחברתם אליו, פתחו אותו בדרך שלכם, אבל בעיקר - תהיו אתם".