בגיל 13 השתנו חייה של הודיה באואר בן־לילה. ילדה שגדלה במשפחה חמה ביישוב בצפון הארץ, מצאה את עצמה מתמודדת עם אבחנה של סרטן אלים ועם שנתיים של טיפולים, ניתוחים והקרנות.
כשיצאה מהם בחיים, הבינה שהניצחון על המחלה אינו סוף הסיפור - אלא תחילתם של חיים חדשים, שונים לחלוטין מאלה שהכירה.
"החיים שלי היו רגילים עד גיל 13", היא מספרת. "ואז ברגע אחד הכול התהפך". הטיפולים הצילו את חייה, אך הותירו אחריהם נכות מלאה בידיעה ברורה נוספת: הדרך לאימהות, אם בכלל תהיה, לא תעבור במסלול הרגיל.
במהלך השנים למדה לחיות עם המגבלות, יצאה לשירות לאומי, הכירה את מי שלימים יהיה בעלה - גם הוא מחלים מסרטן - והשניים בחרו לבנות את ביתם מתוך כנות מלאה. כבר בראשית הקשר דיברו על טיפולי הפוריות הצפויים להם, על האתגרים ועל התקווה. "מי שרוצה אותי", היא אומרת, "יודע גם את הבעיה וגם את הפתרון".
אלא שגם הפעם החיים בחרו לכתוב תסריט אחר. זמן קצר לאחר שהחלו בטיפולי הפוריות, אובחנה הודיה בפעם השנייה כחולת סרטן. שוב טיפולים, שוב מאבק על החיים, ושוב ניצחון - אבל הפעם גם בשורה קשה במיוחד: היא לא תוכל לשאת היריון, ובמשך שנים גם לא תוכל להתחיל בהליכי פונדקאות, אימוץ או אומנה.
"זו הייתה נקודת השבר הכי גדולה שלי", היא משחזרת. "הרגשתי שהקב"ה ברא אותי אישה, ואז לוקח ממני, שלב אחרי שלב, את כל מה שמגדיר נשיות". דווקא מתוך המקום הזה יצאה למסע פנימי ארוך, שבמהלכו ביקשה להגדיר מחדש מהי נשיות ומהי אימהות. היא למדה, לדבריה, שהיכולת ללדת אינה חזות הכול, והחליטה החלטה אחת שליוותה אותה מאז: "הקב"ה גזר עליי שלא אוכל ללדת, אבל אני לא אגזור על עצמי גזרות נוספות".
הבחירה הזו לא ביטלה את הכאב. להפך. היא מספרת על בריתות שהייתה מגיעה אליהן למרות הדמעות, על רגעים שבהם נשארה "רק עוד חמש דקות" לפני שתצא לבכות, ועל ההחלטה להיות חלק מחיי המשפחה גם כשכל לידה חדשה הזכירה לה את החסר. "ידעתי שיכאב לי יותר", היא אומרת, "אבל גם ידעתי שאם אתרחק - אפסיד את החיים עצמם".
במקביל למסע האישי, החלה לזהות חלל נוסף. רופאים ואנשי מקצוע היו סביבה, אבל היא הרגישה שחסרה מסגרת של נשים שמבינות באמת את השפה של ההמתנה, הציפייה והאכזבה. כך נולדה תחילה קבוצה קטנה לנשים ללא ילדים, ובהמשך התרחבה ליוזמה שהפכה ל"האושר שבדרך" - קהילת השתייכות לנשים המתמודדות עם אתגרי פוריות.
"לא רציתי קבוצת תמיכה", היא מדגישה. "רציתי קהילה. חברות למסע". עם השנים צמחה היוזמה לקהילות הפועלות ברחבי הארץ, ובהמשך השתלבה גם בפעילותו של מכון פוע"ה, שם היא ממשיכה ללוות נשים ומשפחות.
במקביל המשיכו גם הניסיונות האישיים להקים משפחה. דלת אחר דלת נסגרה - אומנה, אימוץ ופונדקאות - עד שלבסוף נפתחה מחדש. תחילה הגיעה אל ביתם ילדה במסגרת אומנה, ובהמשך, לאחר תהליך ממושך של פונדקאות, נולדו התאומים שלהם. כיום מגדלים בני הזוג שלושה ילדים.
גם אחרי שהחלום התגשם, היא מספרת, נדרשה להתמודד עם כאב מסוג אחר. "פתאום כולם ידעו שלא ילדתי", היא אומרת, ומספרת על אישה שפגשה בבית החולים והחמיאה לה על כך שהיא "נראית כל כך טוב אחרי לידת תאומים", מבלי לדעת שלא היא נשאה את ההיריון. "הבנתי שהסיפור שלי כבר גלוי לעולם".
אבל מבחינת הודיה, זו כבר לא הייתה בושה אלא שליחות. "הקב"ה לא נתן לי ללדת", היא מסכמת, "אבל אני ממשיכה ללדת". לא בחדר הלידה, אלא דרך הנשים שהיא מלווה, הקהילות שהקימה והתקווה שהיא מבקשת להעניק לכל מי שנמצאת עדיין בדרך אל החלום.