חז"ל מספרים שבית המקדש השני נחרב מפני שנאת חינם.
מהתבוננות בהיסטוריה ניתן לשער כי גם חורבן בית ראשון נגרם, בין היתר, מאותה שנאה. בתקופת בית ראשון, ממלכות ישראל ויהודה היו מפוצלות לשתיים, וכל ממלכה פעלה כישות נפרדת. לימים נכבשה ממלכת ישראל על ידי אשור ללא סיועה של ממלכת יהודה, ויהודה נכבשה על ידי בבל כשנותרה לבדה.
בימים אלה, כשאנו עומדים לקראת תשעה באב וגם לקראת בחירות לכנסת, שעלולות לזרוע ניכור בין המחנות במדינת ישראל (או לחלופין לקרב ביניהם), עלינו להביט לאחור וללמוד ממעשי אבותינו. בואו נשרטט בקצרה את ההיסטוריה של הפוליטיקה הבין־שבטית של עם ישראל, ונראה מה נבואת ירמיהו יכולה ללמד אותנו לימינו.
לאורך כל תקופת התנ"ך ידעו היחסים בין השבטים עליות ומורדות. נסקור את התהליך שיצר את הפילוג הגדול בעם: הפילוג בין יהודה ובנימין מצד אחד, לבין ישראל ויוסף מצד שני.
כבר במצרים התחילו להתגבש שני המחנות. יוסף, המשנה למלך, איים לשעבד את בנימין בשל ההאשמה הכוזבת שהגביע נמצא באמתחתו. יהודה סיכן את חירותו כדי להציל את בנימין, ובכך נוצרה ברית בין יהודה ובנימין מצד אחד לבין יוסף מנגד.
נעבור לסיפור הטרגי של פילגש בגבעה, שבו הרגו שבטי ישראל, בהובלת שבט יהודה, כמעט את כל שבט בנימין. אולם ברגע שלפני שכל השבט נכחד, הביעו שבטי ישראל חרטה, ולימים המליכו את שאול, שהגיע דווקא מהעיר גבעה שבנחלת בנימין. צעד זה מבטא רצון ליצור איחוד מחודש ולתקן את הקרע שנוצר, ומסמל את הניסיון להחזיר את השבטים למרקם של שותפות ואחווה.
שאול המלך הבנימיני רדף את הטוען לכתר, דוד מיהודה. אך על רקע הטראומה של פרשת פילגש בגבעה, סירב דוד להשיב לו מלחמה ואף פיתח יחסי אהבה עם בנו, יונתן, ובכך חידש את הברית הישנה בין יהודה ובנימין.
שבט אפרים בן יוסף - נצר למשנה למלך במצרים וליהושע בן נון, כובש הארץ - ראה את שמואל הנביא מושח מלכים מבנימין ומיהודה בזה אחר זה, דבר שהוליד בתוכו תרעומת. לימים, כשהבשילו הנסיבות המתאימות, ירבעם האפרתי מרד נגד רחבעם מיהודה, ובנימין בחר להישאר עם יהודה. כך נוצרה חלוקה לשתי ממלכות, וגם משפחת רחל התפצלה לשניים.
השנים חלפו וכל ממלכה התפתחה לבדה, כאילו היו אלה שני אחים שחיים את חייהם בנפרד ובמקביל. ממלכת ישראל שגשגה; היו לה יותר שטח, אוכלוסייה, מים מתוקים ואדמות לעיבוד, והיא הפכה למעצמה אזורית צבאית ודיפלומטית.
ממלכת יהודה הייתה נחותה מבחינה גיאופוליטית, ולמרות זאת הטביעה את חותמה על ההיסטוריה. ממנה יצאו הנביאים הגדולים, בה נערך התנ"ך, ובנחלתה נבנה בית המקדש.
בסופו של דבר נכבשה ממלכת ישראל החזקה על ידי אשור והתפזרה לארבע רוחות השמיים כאילו לא הייתה. לעומת זאת, אשור לא הצליחה לכבוש את יהודה. הישרדותה של יהודה מול אשור מלמדת שאילו שתי הממלכות היו מאוחדות, ייתכן שיחד היו מצליחות לגבור על האויב. בתקופה שלאחר מכן, בבל, שהייתה מעצמה חזקה עוד יותר מאשור, איימה לכבוש את יהודה, שנותרה לבדה ללא סיועה של הממלכה הגדולה שאבדה מצפון.
ניתן ללמוד מכך שפיצול הממלכות היה גורם משמעותי שהוביל לחורבן ממלכת ישראל והעמיד את יהודה בפני סכנת כיבוש.
באותה תקופה ישב ירמיהו הנביא בירושלים, שהייתה נתונה תחת איום הצבא הבבלי, וניבא את הנבואה המקשרת את הדיון שלנו לימינו.
"כֹּה אָמַר ה': קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם... הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה', וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה..."
(ירמיהו ל"א, י"ד-ט"ז; כ"ו)
פרק ל"א מספר על געגועים לאפרים ("הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים"). לאור זאת, העובדה שרחל קוראת לאפרים דווקא מן העיר רמה משנה את כל משמעות הנבואה. שנים רבות אחרי חורבן אפרים, וערב חורבן בנימין, רחל קוראת לאפרים לשוב, והיא קוראת אליו מן העיר רמה שבנחלת בנימין. זו לא סתם קריאה של דמות תנ"כית אקראית, אלא קריאה של אם שממאנת להינחם עד שישובו אליה שני בניה ממש, עד שיוסף־אפרים יחזור אל אחיו בנימין ברמה. זוהי קריאה בקול רם מהרמה אשר בבנימין אל אפרים האבוד: "בניי, אפרים ובנימין, התאחדו!"
שני סוגי בכי מוזכרים בפסוק. רחל בוכה כמו כל אם החווה את הגרוע מכול: שני בניה נפרדו זה מזה, ושני אסונות פקדו אותם בגלל ההתפצלות. אפרים הוגלה ובנימין עמד לקראת כיבוש, בעוד שאילו הם היו נשארים מאוחדים, גם אשור וגם בבל היו מתקשות להתגבר עליהם.
ואז היא הולכת צעד אחד קדימה. אחרי "נהי בכי תמרורים", רחל "מבכה" על בניה. לא "בוכה" באופן פסיבי כקינה על אסון, אלא "מבכה" בלשון פעולה, כאם שזועקת ומתחננת לשני בניה: "למרות כל העליות והמורדות לאורך כל הדרך, כל עוד בניי נפרדים אינני שלמה; וכל עוד הם נפרדים, גם הם אינם שלמים. אפרים ובנימין, התאחדו!"
החיבור בין אפרים ובנימין הוא משל לחיבור רחב יותר. אפרים הוא הסמל לאורך כל התנ"ך לממלכת ישראל, ובנימין הוא השבט שהחליט להיכנס תחת חסותו של יהודה בן יעקב ולהתחבר בברית אחים לממלכת יהודה. משום כך, קול קריאתה של אם הקוראת מנחלת בנימין לאפרים המרוחק ומתחננת לבניה להתאחד, אינו אלא משל לקריאה צורבת לאיחוד בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה.
לפעולתה של רחל יש שכר: "ושבו בנים לגבולם", ולא רק מחצית מן הבנים שבה, אלא "את בית ישראל ואת בית יהודה" יחד.
כמובן, תחנוני רחל אינם אלא משל נבואי, ולכן נוכל להרחיב את קריאתה גם לקריאה בקול רם לחיבור בעם ישראל של ימינו.
אחרי שמונים שנות מלכות בית דוד, העם מתפצל לממלכת ישראל - המסמלת את הכלכלה, את כוח הייצור ואת המוצא לעולם הגדול - ולממלכת יהודה, המסמלת את המסורת ואת הרוח. בגלל שאינן נשארות יחד, אין להן היכולת להתגבר על אשור ועל בבל. אין צורך בדמיון רב כדי להרחיב את משל רחל לקריאה לאיחוד בין ממלכת ישראל העכשווית ובין ממלכת יהודה העכשווית: "מדינת תל אביב" ו"מדינת ירושלים".
מדינת ישראל נשענת על שתי רגליים. מדינת תל אביב היא מדינה דינמית המושפעת, בין היתר, מערכים מערביים. הערכים האלה מקנים לישראל שלל רב. דמוקרטיה מאפשרת משטר המתחלף בלי מהפכות אלימות ומעניקה תחושת שייכות לכל אזרח. ליברליזם נותן לכל אחד זכויות בסיסיות. אינדיבידואליזם דוחף כל אדם לממש את עצמו, והוא המניע המרכזי לקדמה ולשגשוג. ערכים אלה עזרו למדינת ישראל להפוך למדינת סטארט־אפ עשירה, לבנות צבא מודרני, טכנולוגי ועוצמתי, ולבסס את מעמדה הדיפלומטי כמדינה ריבונית. מדינת תל אביב עונה על השאלה כיצד אנו חיים כאן, וברור כשמש שלולא מדינת תל אביב, מדינת ישראל לא הייתה קיימת אפילו יום אחד.
אך חץ 3 ומובילאיי אינם מספיקים כדי לשמור על קיומה של מדינת ישראל. מדינת ירושלים מושרשת, בין היתר, בערכים יהודיים. הערכים האלה מקנים לישראל שלל רב: התקרבות לאלוקים - לכוח הנעלה מאיתנו; ערבות הדדית וצדקה; תחושת שייכות לסיפור ארוך שנים וגדול מן היחיד; מצוות מופלאות כמו שבת וחגים, הבונות משפחות וקהילות חזקות; קדושת ארץ ישראל וגעגועים אליה לאורך כל הדורות; חשיבותו של עם ישראל ותקווה שנוכל להיות אור לגויים ולהביא גאולה. מדינת ירושלים עונה על השאלה מדוע אנו חיים כאן. הרי ברור כשמש שלולא מדינת ירושלים, לא היינו שורדים בגולה, לא היינו חוזרים לארץ ישראל, וספק אם היינו נשארים בה למרות כל הקשיים.
אם לולא גם מדינת תל אביב וגם מדינת ירושלים לא היינו שורדים, הרי שיהודה וישראל אינן מתנגשות אלא משלימות זו את זו. רחל מאנה להינחם כל עוד איננו מאוחדים, כי שני בניה זקוקים זה לזה. בגוף בריא אין שואלים מה חשוב יותר - הכבד או הכליה - שכן ברור לכול שהם אינם מתחרים אלא משלימים. הגוף אינו יכול לחיות ללא כל אחד מאיבריו, ועל כן אין טעם שהכליה תקנא בכבד או שהכבד יקנא בכליה.
לכן אין טעם להתחרות בינינו, ואין טעם שצד אחד ינסה להתגבר על משנהו או לשנות את מהותו. חייבים להכיר ולהוקיר את הערך הייחודי שהצד השני מביא, ולהודות שזכינו לחיות במדינה המבוססת על איברים שונים, שיחד בונים גוף חזק פי כמה מכל איבר לבדו. כמובן, כל צד יכול ללמוד מן הצד השני וללמד את הצד השני, אך רק מתוך ענווה של שותף ולא מתוך יהירות של מורה.
חייבים לשנות גישה. איחוד הוא לא ברירת מחדל אלא אידיאל. כל עוד האיחוד נראה כברית טקטית, הוא יתפורר כמו נישואים שכל צד בהם חושב רק מה הוא יכול לקבל מהצד השני. אולם ההבנה ששני הצדדים חיוניים וששניהם מביאים ערך מוסף ייחודי לכלל, הופכת את הברית הטקטית לנישואים של ממש.
הטרגדיה של המחצית הראשונה של שנת 2023 היא שכמעט חזרנו על אותן טעויות של ימי קדם. הרי אנשים חכמים אפילו הציעו להתפצל למדינת ישראל ולמדינת יהודה, כמו בימי רחבעם וירבעם ממש. חייבים להוקיע רעיונות כאלה על הסף. ברגע האחרון התאחדנו בלית ברירה מול אויב משותף, אך רחל אמנו מרחיקה לכת ומתחננת שנבחר להתחבר מתוך אידיאל, ורק כך נזכה ב"וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה".