בשבועות האחרונים אין כמעט יום שעובר שבו נושא אחדות הציבור הדתי־לאומי אינו עולה לדיון - בפניות מהקהילה ומהרחוב, בטלפון, בוואטסאפ וברשתות החברתיות.
בתוך עמי אנוכי יושב. הציבור צמא לאחדות בכלל, ולאחדות בציבור הדתי־לאומי בפרט. יש ביניהם המעלים את ההיבטים העקרוניים, הערכיים והרוחניים של מעלת האחדות בעם ישראל, ואת הסכנה שבמחלוקת ובשנאת החינם, במיוחד בימי בין המצרים, לקראת שבת חזון ותשעה באב. ויש המעלים את הנושא בהיבט הפרקטי, מתוך חשש מפני תוצאות הבחירות בכלל, ולגורל הייצוג של הציבור הדתי־לאומי בפרט, במיוחד לנוכח הצהרות קיצוניות של פוליטיקאים על כוונתם לפגוע בצביון הדתי של המדינה, לפטר בעלי תפקידים שאשמתם היחידה היא הכיפה שעל ראשם, לסגור מקוואות וערוצי תקשורת, להפסיק את פעולתה של מכינת עלי, ולאחרונה גם לפגוע בישיבות ההסדר - שכולנו מקווים שלא יקבלו את הכוח הפוליטי לממש אותן.
מן הצד השני עולים הצרכים והקשיים הייחודיים של הציבור הדתי־לאומי, הנושא בעול המילואים הרבה מעבר לחלקו באוכלוסייה, ומבקש פתרון אמיתי בזמן קצר. זהו ציבור שרבים בו נושאים את כאב השכול ואת צלקות הפציעה בגוף ובנפש, ואנו חייבים לוודא שהחזרה ההדרגתית לשגרה לא תגרום לשכוח אותם, ושהביורוקרטיה לא תשחק אותם.
זהו ציבור שמוסדותיו, שתרומתם לחברה הישראלית גדולה ביותר, מופלים במשך שנים רבות מבחינה תקציבית, ובאופן היסטורי מתוקצבים כתקציבים קואליציוניים, ולא בדרך המלך, כראוי להם, כחלק מתקציב המדינה. לנוכח כל אלה, התחושה היא שרק אם הציבור הדתי־לאומי יתאחד לכוח אחד וחזק, בעל מנהיגות עם חזון שתוביל את הציבור הדתי־לאומי ותהיה שותפה בהנהגה הלאומית של כלל הציבור הישראלי, ניתן יהיה להתמודד עם האתגרים. אם לא נהיה מאוחדים, המחיר שכולנו נשלם יהיה, חלילה, כבד.
מנגד, כמו בתסריט קבוע מראש, עולים הקולות של אלה שששים "לגלות" לציבור הרחב, אם כבר הספיק לשכוח, שבעצם אין ציבור דתי־לאומי, שמזמן כבר התפזר לתת־תפיסות עולם שאין להן עוד מכנה משותף, ושלא ניתן עוד לגשר בין המחנות.
מולם מתייצבים אלה שמנסים בכל כוחם לשמור על "שלום בית" ולהצביע על המכנה המשותף שיש בציבור הדתי־לאומי: בגוונים שונים של שילוב בין תורה, עם וארץ; שילוב בין התורה והחיים, בין הקודש והחול, ובין תורת הפרט לאחריות על גורל האומה והמדינה. למרות מחלוקות במינונים ובאופן השילוב, "אחדות" אינה בהכרח "אחידות", ואם נתבונן נמצא שהמשותף רב על המפריד. אחדותנו כלפי פנים תהיה מקור השראה לאחדות לאומית בכל החברה הישראלית.
הציבור הרחב אומר את דברו. הוא מצפה לאחדות, רוצה לראות את המנהיגות עושה הכול למען האחדות. הוא חווה את חוויית האחדות המרוממת במהלך המלחמה, בחזית ובעורף, ואינו מבין מדוע קורעים אותו ועל מה. הציבור הזה כבר העניש בעבר מנהיגי ציבור שלא הלכו בדרך האחדות.
המצב הנתון אינו גזירת גורל. צריכים לקום מנהיגים מכל חלקי הציבור הדתי־לאומי שייקחו אחריות ויפעלו בכל כוחם להביא להידברות ולחיפוש כל דרך אפשרית ליצור אחדות בציבור הדתי־לאומי, ולא לחכות שהאחדות תרד מן השמיים. אמנם זו מלאכה קשה, ויעמדו בפניהם מכשולים רבים. הם יצטרכו לשכנע אנשים רבים, ובהם כאלה שהתייאשו ממלאכת האיחוד, בטוחים שאין סיכוי ושהעמל הוא לריק. לחלקם אף נותרו צלקות מניסיונות קודמים.
אין לנו ברירה אלא להתעלות מעל כל אלה. איננו יכולים לשבת איש תחת גפנו ולומר: "שלום עלייך נפשי". האחדות והשלום הם מצוות העשה היחידה בתורה שאינה "מזדמנת", אלא עלינו לרדוף אחריה בכל כוחנו ולפעול למענה בשום שכל ובתחבולה (ויק"ר ט, ט; מסכת דרך ארץ זוטא, פרק השלום), וצריך גם לתחזק אותה. בבית מדרשנו אנו נוהגים לומר שהיא אינה "בית" שבונים פעם אחת והוא נשאר לשנים רבות, אלא בבחינת "אוהל", שצריך לתחזק ולמתוח אותו מדי יום, אחרת הוא נופל על יושביו, כעין מה שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך!"
השאלה אינה אם יש או אין ציבור דתי־לאומי, אלא מה עלינו לעשות ובאילו כלים עלינו לנקוט כדי שהוא יהיה מאוחד.
מי ששש להגיע למסקנה שאין סיכוי, ושאין עוד ציבור דתי־לאומי, מעורר חשד שמא יש לו עניין שלא יהיה כזה, מלכתחילה.
כולנו מזכירים שארץ ישראל היא מתנה "שנקנית ביסורים" (ברכות ה' ע"א), אולם בדרך כלל אנו מתכוונים לנכונות להתייסר בייסורים הנגרמים לנו על ידי אויבים מבחוץ. אולם קניין ארץ ישראל תלוי לא פחות מכך בנכונות להתייסר בייסורי האחדות והאחווה.
מדי פעם אנו מקבלים שיעור פוליטי על מחירה של הפלגנות. האם נפיק את הלקח? כדברי מרן הרב צבי יהודה זצ"ל: "אוי! "זכור ה' מה היה לנו"! ומה איתנו עכשיו? מתאמצים בתחנונים, לבכות ולהתפייס, ולהתאמץ להיטהר, לטבול. ואנחנו לא טובלים. לא טובלים כי שרץ בידינו. ברוך השם, שזכינו ל"וזרקתי עליכם מים טהורים", אבל כל הטומאה של שנאת חינם ממלאה אותנו. מתי כבר נחזור בתשובה, ריבונו של עולם?! מתי כבר ניטהר? מתי כבר נזדכך? אותה הטומאה של שנאת חינם, שמשתלשלת בצדקות, ביראת שמים. שם שמים קוראים לזה. חילול ה' קוראים לזה! אוי! רבונו של עולם". (הרצי"ה זצ"ל, "מתוך התורה הגואלת", ט' באב)
אנו נדרשים להצליח במקום שגדולים וטובים התקשו, לא משום שאנו טובים מהם, אלא משום שאין לנו ברירה. אם חפצי חיים אנחנו, ורצוננו לשמור על עצמאותנו, עלינו להעדיף את ייסורי האחדות והאחווה על פני ייסורי החורבן.