'בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר'. משה רבנו לא היה זקוק בנאומו האחרון לאריסטו, שבספרו 'רטוריקה' מדגיש שהפתיח (Exordium) חיוני כדי למשוך את תשומת הלב ולהשיג את המטרה.
משה רבנו פותח במסר העיקרי לעם ישראל ערב כניסתם לארץ, והוא דבר ה': 'ה' אֱלֹקינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה! פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כׇּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם'.
התאהבתם בלימוד התורה שניתנה לכם בהר הזה, אך שכחתם את העיקר: שגדול המעשה, ושעיקר המעשה - קיום תורה ומצוותיה הוא בארץ ישראל. לשם כך 'בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ'! אומר רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, שכתב את פירושו הנפלא לתורה 'כלי יקר' לאחר שנתרפא ממחלה קשה, לפני למעלה מ-400 שנה, שמילים אלו: 'רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה!', הינן תוכחה ראשונה על כך שהאנשים שנאו את הארץ, התיישבו בהר הזה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ, המקום המיוחד לקיום המצוות...
המעט הוא המרד והמעל הזה? כי רב הוא באמת לכם עניין שֶׁבֶת ישיבה של קבע בהר הזה [בהר סיני]. פנו, הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם, כלשונו, לארץ ישראל, כי משם נוצר חומר אדם הראשון, וכדרך שאמר ה' לאברהם אבינו: 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ' [בראשית יב, א].
במכוון זהו הפתיח בהא הידיעה לנאומו האחרון של משה רבנו קודם לכתו. בהמשך מפרט משה את תוכחתו ואומר: 'וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כׇּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי' [דברים א, יט]. אומר ה'כלי יקר': היה לו לומר 'ונפן ונסע מחורב', כדרך שאמר 'פְּנוּ וּסְעוּ', אלא כך אמר להם: עדיין אתם בפחזותכם קיימיתון? [עדיין הינכם נוהגים באותה קלות דעת?], כי אני אמרתי: 'פנו וסעו', שכשתלכו מהר חורב, מקום שלמדתם בו את התורה תפנו פניכם אל הארץ, מקום שמירת התורה! כי לא המדרש עיקר, אלא המעשה.
ואתם [למרבה הצער], בלכתכם מחורב, רוח אחרת הייתה עמכם... ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם, ובמורדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ. לכך אמר: 'ונסע מחורב ונלך את כל המדבר'. כל אחד מכם שת אל המדבר פניו ולא אל הארץ. כפי שהמרגלים אמרו: 'נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה' [במדבר יד, ד]. אבל אחר מעשה המרגלים, כשייעד להם ה' עונש גדול, חזרו בתשובה שלא בטובתם, ושם כבר נאמר: 'ונפן ונסע' [דברים ב, א].
אומר רש"י על 'בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ': [אילולי חטאתם בהתאהבות בגולה, בתנאי המדבר הטובים ובמאיסה בארץ ישראל, ואילולי חטא המרגלים], אין מערער בדבר שלא הייתם צריכים כלל למלחמה, ואילו לא שלחתם מרגלים, לא הייתם צריכים כלל לכלי זיין. הרמב"ן אומר, כשיטתו במצוות כיבוש הארץ ויישובה, שהכתוב אומר 'פנו וסעו לכם' - הזכיר להם את הארץ ואת הדרך שיילכו בה למסעיהם, ואחרי כן אמר: 'ראה נתתי לפניכם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם באו ורשו את הארץ', כמצווה! ולא רק כייעוד והבטחה, כאשר פירשתי בספר במדבר [לג, נג].
המלבי"ם אף מפרט את השלבים לדרך הקצרה והראויה שהייתה אמורה לקרות ממעמד הר סיני עד לכיבוש הארץ: א] אל תתעכבו במדבר, רק סעו עד הר האמורי בלא עיכוב. ב] לא תצטרכו לסבוב את ארץ אדום ומואב, רק סעו בדרך ישרה ותבואו להר האמורי דרך ארץ אדום. ג] כבשו את כל הארץ המובטחת לאברהם אבינו כפי שהובטח לו, לרבות את ארצות הקיני, הקנזי והקדמוני, שהן ארץ אדום, מואב ובני עמון. והוסיף משה ואמר: '...ואל כל שכניו', כלומר, בנוסף תכבשו גם בערבה... עד הנהר הגדול נהר פרת, שהיא ההבטחה שנאמרה בפרשת משפטים: 'וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ' [שמות כג, לא].
וכאן מוסיף המלבי"ם הבדל מעניין. בפרשת משפטים נאמר: 'לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה'. עליכם להיאזר בסבלנות כי צריך שעם ישראל יפרה וירבה כדי להצליח ליישב את כל הארץ המובטחת, לכן באמירה "מעט מעט אגרשנו מפניך" טמונה ברכה. אך בפרשתנו טמונה ברכה גדולה בהרבה, כי בה נאמר שיש מצב שבו יכבשו הכול תכף, בבת אחת, ובזה נכללת ברכה גדולה שיפרו וירבו תכף, עד שיוכלו ליישב את כל הגבול הזה מיידית, ולא 'מעט מעט'.
גם בהמשך נאומו, חוזר משה ואומר מפי ה': 'רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה, פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה'... [דברים ב, ג]. אומר ה'כלי יקר': רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות. ועניין סיבוב זה שילכו סחור, ולעומת זאת לכרם ה' צבאות [לארץ ישראל] לא יקרבו, כי ימים רבים היו לישראל שהיו נדים ונעים סביבו, ולא ניתן לישראל כוח עליהם אפילו כמדרך כף רגל בארץ, עד שיבוא מי שנאמר בו: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם מִקֶּדֶם' וגו' [זכר3
.355יה יד, ד]. וכל זמן שישראל הולכים סחור סחור [בגלות], נאמר להם 'פנו צפונה'. ודרשו בזה, שאם הגיעה שעתו, הצפינו עצמכם [התנהגו בצנעה] [דברים רבה א, יט], היינו, עניין הצפנה זו נאמר ליהודי הגולה, שאם יש מהם הזוכים להצלחה חומרית כלשהי, נכון שיטמינו ויצפינו הכול בפני עשו ['עשו התורן' של אותו דור], ואל יתרברבו בהצלחתם. כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו, כי לדעתם ארץ ישראל גזולה בידם, ולענין זה ישמעאל כעשו, 'שעיר וחותנו'.
לכן, גם יעקב כשציווה לבניו 'לָמָּה תִּתְרָאוּ' [בראשית מב, א], פירש רש"י: שלא תֵּרָאוּ בפני בני ישמעאל ועשו כאילו אתם שבעים, כי שניהם סוברים שיצחק גזל את הצלחת ישמעאל, ויעקב גזל את הצלחת עשו על ידי השתדלות. על כן ציווה דווקא על עשו "פנו לכם צפונה" - לכו והצפינו הצלחתכם שלא יתקנא בכם. וכובל ה'כלי יקר' על כך שזה ההפך ממה שישראל עושים בדורות הללו בארצות אויביהם, מי שיש לו מנה, מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים כאילו היו לו כמה אלפים, ומגרים את האומות בעצמם... ומנהג זה הוא אצל הרבה מבני עמנו, והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו. וראוי אפוא שהמשכילים יבינו ויקחו מוסר.
במילים אחרות, בני ישראל! עלו לארץ ישראל ללא שום עיכוב, אך כל עוד נגזר עליכם לחיות בגלות, עליכם להתנהג בצניעות יתרה מבלי להתבלט יתר על המידה. על מאיסה בארץ חמדה נאמר פעמיים הביטוי הקשה 'ויחר אף ה'': 'וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי' [במדבר לב, יא]. ומעט אחר כך שוב: 'וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה' וגו' [שם לב, יד]. חרון אף ה' גדל כאשר ישראל אינם פונים לכיבוש ויישוב הארץ.
אמנם, לאורך תקופה ארוכה שבה שהו ישראל בגלות עמדה להם הטענה שלא לעלות לארץ כציבור בגין 'שלוש השבועות' - 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' [שיר השירים ב, ז], אך ברגע שתם תוקפן של אותן 'שלוש שבועות', סביר ששב 'חרון אף ה'', לא עלינו, כלפי כל אלה הממשיכים להתאהב בגלות או המתייראים לעלות ארצה ומסתמכים על סכנת דרכים, על פי רבנו חיים בתוספות שבסוף מסכת כתובות , האומר שבאותם ימים כאשר איש אומר לאשתו לעלות לארץ ואילו האישה אומרת שלא לעלות, אין כופים אותה, כי יש סכנה בדרכים וכו'.
ומתי תם תוקפן של אותן 'שלוש השבועות'? כתב רבה של ג'רבה, הרב משה כלפון הכהן זצ"ל, המכונה חכם כַלְפוֹן ומיוחס לעזרא הסופר, שזה קרה לפני למעלה ממאה שנה, מאז אותו פתק קטן שהכניס מנחם אוסישקין למרן הרב קוק זצ"ל, עת נשא הספד בבית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה על נפילת טרומפלדור בקרב תל-חי, בז' באייר תרפ"א [1920]. בפתק זה הייתה כתובה הידיעה שוועידת 'סן רמו', בה השתתפו ראשי ממשלות בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, ונציגי יפן ובלגיה, הכירה בזכות העם היהודי לעלות לארץ ישראל ולבנות בה את מדינתו.
מאז שבה האקטואליות לקריאה שבפרשתנו: 'רב לכם שבת בהר הזה, פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם... בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם'. קריאה זו אף באה לידי ביטוי בדברי רבנו בחיי בן אשר על הסיפא של פסוק זה: 'לתת להם ולזרעם אחריהם' - דרשו חז"ל: 'לתת להם' - אלו עולי מצרים. 'ולזרעם' - אלו עולי בבל. 'אחריהם' - לימות המשיח [עפ"י דברים רבה]. נמצאנו למדים שקריאתו של משה רבנו בנאומו הינה קריאה לדורות, ונשמעת ביתר שאת בימינו אנו: 'רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה! פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ! ראו נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם'.
על העובדה שלפני השואה כמה מגדולי ישראל הנחו רבים וטובים שלא לעלות לארץ באומרם, כל אחד בדרכו וכל אחד מטעמו, 'שבו לכם בהר הזה' והישארו עמנו בתוך הקהילה, מבכה מרה יששכר שלמה טייכטל, הי"ד, בספרו הנפלא 'אם הבנים שמחה' שכתב בתש"ב בעיצומה של השואה. לדבריו, כל אלה שעסקו ביישוב ארץ ישראל ובבניינה היו בעינינו כקטנים... ועכשיו אני מודה ואומר שטעינו. ועוד כתב כי אחריות כבדה יש על מנהיגי הדור שהרחיקו את הציבור מעלייה לארץ ישראל, ובלשונו: "לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה".
יש שהתנגדו למדינה יהודית לפני הגאולה. הייתה אז טענה שמא יעלו ארצה ויתקלקלו בקיום המצוות, טענה הנשמעת גם כיום בפחד מהיחלצות כגיבורים לפני המחנה... ותמוה, האם פחד פוטר מקיום מצוות?! האם לא סבלנו די בגין חטא המרגלים, הראשון מבין חמשת הדברים הקשים שאירעו לעם ישראל בתשעה באב? חטא שנבע מהפחד להילחם ומהרצון וההעדפה להישאר בגלות, לשבת בהר הזה?!
אחרים התנגדו לעצם שיתוף הפעולה עם המוסדות הציוניים כנימוק ראוי להמשיך ל'שבת בהר הזה'. בהם, רבי חיים אלעזר שפירא, בעל 'מנחת אלעזר', ממונקאטש שבמחוז קרפטיה, כיום באוקראינה, שפעל נגד הציונות, שיתוף הפעולה של 'אגודת ישראל' עם מפעל ההתיישבות בארץ והקמת 'בית יעקב'. רוב חסידי קהילתו נספו במחנה ההשמדה אושוויץ בשנת תש"ד. בניגוד אליו, שאת 'הצהרת בלפור' כינה 'צרת בעל פעור', מרן הרב קוק זצ"ל ראה למרחוק, וראה ב'הצהרת בלפור' כלי למימוש ההבטחה האלוהית.
באיגרת צ"ו עוסק הרב בתורת ארץ ישראל וערכה, ומסביר כי השפלות והגלות בעולם נובעות מכך ש"אין מודיעים את ארץ ישראל". הרב קרא להרבות בכתיבה על קדושת הארץ ובכך לתקן את חטא המרגלים שהוציאו עליה דיבה. הרב יצא בקריאה להמוני בית ישראל לעלות ארצה, להתגייס לבניין הארץ ולמנוע את התבוללותם בגולה. ובמילות פרשתנו: 'רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה! פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ', בואו לארץ ישראל.
לו זכה עם ישראל לשמוע את 'קול דודי דופק', להטמיע את משמעות הצהרת בלפור בי"ז במרחשון תרע"ח, לפני 106 שנים, כפי שראה אותה מרן הרב קוק זצ"ל בנאומו בלונדון, בו הדגיש כי אינו בא להודות לבריטניה על הצהרת בלפור, אלא לברך אותה על הזכות הגדולה שניתנה לה להיות הכלי למימוש ההבטחה האלוקית.
לו זכה עם ישראל לשמוע שוב את 'קול דודי דופק' כשנתיים לאחר מכן, במה שכתב רבה של ג'רבה, הרב משה כלפון הכהן זצ"ל, בפתק על החלטת ועידת 'סן רמו' המכירה בזכות העם היהודי לעלות לארץ ישראל ולבנות בה את מדינתו. 'קול דודי' זה, לו היה נשמע וגם מוטמע בגלויות ישראל, בעם ישראל ואצל גדולי ישראל, היה בכך כדי למנוע מעם ישראל רבים מהפוגרומים של אותה מאה נוראה שחווה עמנו, לרבות השואה האיומה.
אשרינו שאנו בדור קיבוץ גלויות, כאותם עולים שזכינו ליישב השנה ב'כרמי הנדיב', דור בו סר חרון אף ה' בשוב ה' את שיבת ציון שעליה היינו דורות רבים רק כחולמים. דור בו קול ברמה נשמע ביתר שאת וביתר עוז לאלה מאחינו שנותרו עדיין בגולה - קומו ועלו ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל