האם יש קו גבול ישראל-לבנון? השאלה נראית תמוהה, אבל התשובה המפתיעה היא - לא בדיוק. אנחנו נוטים לקרוא לקו שמפריד בין ישראל ללבנון "קו גבול" אך המציאות מורכבת יותר.
זהו קו שמשפיע על תושבים, צבא ומסחר, אבל מבחינה מדינית ומשפטית הוא קו זמני - תוצר של שביתות נשק, נסיגות והחלטות בין־לאומיות, לא של הסכם שלום או הסכמה סופית בין ישראל ללבנון.
ההפרדה בין ישראל ללבנון התעצבה בשלושה שלבים מרכזיים: הגבול המנדטורי שנקבע בשנות העשרים, קו שביתת הנשק של 1949 והקו הכחול שסימן האו"ם בשנת 2000 כקו נסיגה זמני אחרי יציאת צה"ל מרצועת הבטחון בדרום לבנון. אלו קווים בעלי משמעות מדינית ובין-לאומית מסוימת, אך אף אחד מהם הוא לא גבול מדיני קבוע ומוסכם.
התוואי של הקו הוא תוצאה של החלטות של בכירים בריטים וצרפתים במהלך ואחרי מלחמת העולם הראשונה. כבר בשנת 1916, במסגרת הסכם סייקס־פיקו, ביקשו בריטניה וצרפת לחלק את נבלתה של האימפריה העות’מאנית הגוססת לאזורי שליטה והשפעה. ההסכם היה סודי, גס וכללי, ולא קבע את הגבול המדויק בין ארץ ישראל ללבנון. הוא סימן מרחבי השפעה, ובאזור פלשתינה - השם הלועזי לארץ-ישראל - אף הוצעה מסגרת בין־לאומית. הגבול המדויק בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי נקבע רק מאוחר יותר, בעיקר בהסכם ניוקומב־פולה משנת 1923. הסכם סייקס־פיקו עצמו לא התממש בדיוק כפי שנכתב, אבל הרעיון שמאחוריו - חלוקת המרחב בין בריטניה לצרפת - נשאר, והשפיע על הגבולות שנקבעו אחר כך.
חשוב להבין שלפני ההסדרים הללו לא התקיימה הפרדה ברורה בין לבנון לארץ ישראל, גם אם היו באזור חלוקות מנהליות עות’מאניות שהבחינו בין מחוזות ואזורים שונים. גבולות הממלכות זזו צפונה ודרומה, כתובת רחוב מן התקופה הביזנטית כוללת את צור במסגרת דיון הלכתי על גבולות ארץ ישראל, ומאות שנים מסורות יהודיות התייחסו לאזור צור כחלק מארץ ישראל (בין היתר בענייני שמיטה, תרומות ומעשרות). מהגליל התחתון ועד דרום הלבנון התקיים מרחב תרבותי וגאוגרפי רציף שהחליף ידיים בין אימפריות שקמו ונפלו כמו הצלבנים, הממלוכים והעות'מאנים, והחלוקות המנהליות שהשתנו מעת לעת לא היו בעלות משמעות לאומית. החלוקות הללו לא חפפו את הגבולות המדיניים שאנו מכירים כיום בתוואי או בחלוקה הדמוגרפית, והיו בעלות חשיבות והשפעה פחותה על התיישבות וזהות האוכלוסייה באזור.
המעבר מקו פתוח יחסית לקו מדיני־ביטחוני היה הדרגתי, אבל משמעותי. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1923, התחילה להיווצר המציאות שאנו מכירים היום: מדרום לקו היה המנדט הבריטי על פלשתינה, עם ההתחייבות לבית לאומי יהודי; ומצפון לו היה המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, שהתפתח למסגרות מדיניות אחרות לגמרי. ההתיישבות הציונית המאורגנת התפתחה בעיקר מדרום לגבול המנדטורי שנקבע ב־1923, ואילו השטח שמצפון לו לא נכלל במסגרת המנדט הבריטי ולא במסגרת המחויבות לבית לאומי יהודי. ב־25 השנים שבין הסכם ניוקומב־פולה למלחמת העצמאות הגביל הגבול המנדטורי את ההתיישבות היהודית, גם אם בפועל היה זה עדיין קו פתוח למדי שהתנועה לאורכו הייתה חופשית יחסית.
מלחמת העצמאות הפכה את הקו המנדטורי מקו רשמי אך פתוח יחסית לקו חד בהרבה. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ללבנון משנת 1949, בסיום מלחמת העצמאות, נקבע כי "קו תיחום שביתת הנשק יעקוב אחר הגבול הבין־לאומי שבין לבנון ופלשתינה" [הכוונה לקו הגבול המנדטורי, י.ג.]. כפרים ערבים בצד הישראלי של הקו פונו או ננטשו והקשרים בין האוכלוסיות בשני צדי הקו, הן היהודיות והן הערביות, נחתכו כמעט לגמרי. כך בתוך 25 שנים, פרק זמן קצר מאוד במונחים היסטוריים, נוצרה החלוקה הדמוגרפית שנראית לנו כיום כמעט מובנת מאליה. מאז, למרות שנים שבהם היה מעבר מוגבל של מעט תושבים ערבים מהצד הישראלי ללבנוני ושנות שליטה צבאית ישראלית בדרום לבנון, אזור הגליל ההיסטורי נשאר קרוע בין שתי מדינות.
קביעת גבול מודרני במקום שבו קודם לא היה גבול קשיח, לא רק הוסיפה קו על מפה. הקו הקשיח השפיע על הרגלי תנועה, קשרי מסחר ומשפחה, ובסוף גם על הדרך שבה אנשים ומדינות חושבים על ביטחון, זהות ושייכות.
מאמר זה לא נועד לתת מסקנות מעשיות או המלצות למדינאים וגנרלים. הבעיות הביטחוניות של ישראל בלבנון מתמשכות כמעט חמישים שנים, אין פתרון קסם נראה לעין ולצורך כך דרושה הבנה מעמיקה של מכלול הגורמים והשיקולים. המאמר גם לא נועד לשכנע לנקוט בצעדים מדיניים או צבאיים מסוימים, אלא להציג את התפתחות ועראיות קו ההפרדה בין שתי המדינות.
במשך 110 שנים, קו שנולד מתוך מאבקי כוח בין בריטניה לצרפת הפך לעובדה שאנשים, יישובים וצבאות נאלצים לחיות לפיה. קו הפסקת האש בין ישראל ללבנון הוא לא רק תוצאה של מציאות - הוא בעיקר יצר אותה. השאלה המעניינת היא לא איפה עובר הקו היום, אלא מה החשיבות שאנחנו מייחסים לו.
הכותב הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה חברתית, דוקטורנט למדיניות וניהול מערכות בריאות וחבר תנועת עורי צפון